היה זה הערב בו הגענו לסאלי. כולם הלכו לישון הם היו עייפים
מדיי, רק אני לא הייתי עייף, והחלטתי לקחת את סירת הגומי ולרדת
אל החוף, ולנסות להעביר את הלילה במועדון עם קצת מוזיקה
ובחורות, משהו קצת שונה ממה שיש לים להציע. וכך זה התחיל
כשנכנסתי למועדון וראיתי את כל הבחורות היפות האלה, כשאחת מהן
יפה במיוחד, ישבה לה במעבר לרחבת הריקודים. יושבת לבדה. ניגשתי
אליה והצעתי לה להצטרף אליי לריקוד. היא נענתה בחיוך. את המשך
הערב בילינו קצת רוקדים וקצת מתמזמזים. לאחר שעה קלה הצעתי לה
לפרוש מהמקום. היא הסכימה, והציעה שנלך למלון שלי, אך מכיוון
שאני נמצא ביאכטה ולא במלון הסכמתי להתלוות אליה לבית שלה.
יצאנו החוצה כשהיא מנופפת בידה לעבר רכב, נכנסנו ונסענו לביתה.
נסענו מחוץ לעיר דרך כבישי עפר אל תוך כפר שנדמה שהבתים בו חצי
גמורים. ביקשנו מהנהג שיחזור מאוחר יותר, נכנסנו לדירתה,
נכנסנו לחדרה ו...  אני לא אספר שנהנתי. זה היה קצר וללא כל
רגש. רק אז הבנתי שהיא זונה! תחילה, ביקשה שאשלם לה, ולאחר מכן
כבר איימה עלי כשהיא ניגשת לדלת ונועלת אותה, מוציאה את
התעודות שלה, ומאיימת לעברי בצעקות שהיא תיקח אותי למשטרה!
הבנתי שאין לי דרך לצאת מבלי להבטיח לה שאשלם לה כשנגיע
ליאכטה. הבעיה הייתה שידעתי שאין לי כסף גם ביאכטה, כיוון שהיה
זה הלילה האחרון שלי באפריקה, וסיימתי כבר את כל הכסף המקומי
שלי. חשבתי לעצמי שלפחות אצא מהמקום הזה ויהיה לי זמן לחשוב מה
אני יכול לעשות בדרך ליאכטה. הבעיה הייתה שהיה זה כבר אמצע
הלילה, ובעוד מספר שעות עמדו היאכטות לצאת ליעד הבא.
הרכב הגיע עם הנהג ואז התברר לי שהוא בן דודה. ניסיתי להסביר
לו שאני אשלם ברגע שאגיע ליאכטה ובלבד שייקח אותי מהמקום הזה.
נסענו משם. חושך מוחלט בחוץ, הדרך נראית רק לאורם של פנסי
הרכב. אני והזונה מאחור, והיא צועקת לעברו בצרפתית- אפריקאית:
"הוא לא ישלם הוא לא ישלם, עצור את הרכב!", זו הייתה נסיעה
רועשת מלווה בצעקות שלה ועצירות של הרכב, המסמלות התלבטותו של
הנהג לגבי עניין כלשהו... עד לרגע מסוים בו החליט הנהג לשנות
את כיוון הנסיעה לשביל אחר מזה שנסענו בו, אותו השביל שחשבתי
שמוביל אל העיר. ואז החל הוא להאיץ בטירוף. נבהלתי. הבנתי
שעלי לעשות משהו, ומהר! כך שמבלי לחשוב הרבה זינקתי קדימה.
הוצאתי את מפתחות הרכב מהסוויץ, זרקתי אותם מהחלון, פתחתי את
הדלת וקפצתי מהרכב...  הנהג המבוהל הסתובב לאחור לראות מה
התרחש, סטה עם ההגה שמאלה והתנגש בעץ. שניהם יצאו מהרכב
מבוהלים, הנהג העצבני שהיה גדול ממני בכמה מידות החל מתקדם
במהירות לעברי. עצרתי אותו בצעקות שאני פצוע ושלא יעז לגעת בי!
וזה עבד. ואז בהפתעה, העפתי לו  מכת אגרוף, שהפילה אותו ונתנה
לי זמן להעלם, אך לא מספיק זמן. בעודי בורח על נפשי שמעתי אותם
רצים אחריי בכביש, כך שנאלצתי להמשיך לרוץ דרך שיחים ולהעלם...
משם יצאתי לעבר חוף הים, לכיוון סירת הגומי. התנעתי את המנוע,
והתחלתי מתקדם לכיוון היאכטה. כבר לאחר כמספר מטרים של נסיעה
בסירת הגומי, וכשחיוך נמצא מרוח על פניי, מרוצה מניסיון הבריחה
שלי, נשמעו לעברי מהחוף קולות הקוראים לי לחזור. הסתובבתי,
וראיתי על החוף חמישה אנשים: שלושה שוטרים, הנהג והזונה
מנופפים לעברי וצועקים לי לחזור. הבנתי שאני חייב לחזור שכן לא
רציתי להפריע את מנוחת משתתפי הראלי. אמרתי לעצמי, לפחות זאת
המשטרה ולא פושעים חמושים. כשירדתי לחוף צעק עליי המפקד, איך
זה שלבן מגיע לארץ שלא שלו ועושה צרות בגלל שיש לו יותר כסף.
הם הובילו אותי לרכב המשטרתי, שם בחלק האחורי, מאחורי סורגים,
ישבו פושעים אחרים מאותו הלילה ואני ביניהם. בתחנת המשטרה
נכנסתי לחדר המפקד ל"בירור" חד צדדי שנעשה עם הזונה והנהג, ובו
הוחלט שאשלם להם סכום שהוא דימיוני במושגים של אפריקה, או
שאכנס לכלא לכמה ימים עד שאזכה למשפט. כמובן שבחרתי באפשרות
הראשונה, הרי לבלות בכלא באפריקה לא היה בתוכניות שלי לימים
הקרובים, מה גם שהיאכטות יוצאות בעוד כשלוש שעות מכאן. כך
שהסכמתי לשלם. מיהרנו, אני, בליווי של שני שוטרים לעבר היאכטה
שלי, מקווה שלפייר יהיה כסף והעניין ייגמר. אני חייב להודות
לפייר על שהציל אותי באותו הלילה ונתן לי את הסכום הנדרש- תודה
פייר.
זיכרון מאותו לילה "מהנה" שנשאר איתי במשך כל אותו שבוע היה
ריח הבושם של אותה זונה, לא משנה כמה מקלחות עשיתי בים, לא
הצלחתי להסיר את הריח הזה מעליי, כמו כדי להזכיר לי מה קרה
בדרך שאותה לא אוכל לשכוח.