מעולם לא אהבתי יין לבן. אפילו כשהייתי בצרפת וטעמתי מן הסוגים
המובחרים ביותר של יינות שרדונה, יבשים, חצי-יבשים, מתוקים, לא
מצאתי חן בניחוח החמיצות הקל העולה מהכוסות אפופות הטל והמלאות
נוזל מקורר מבקבוקים מכוסי כפור. יין לבן יש להגיש בטמפרטורה
של 10-12 מעלות, אולם תמיד מגישים אותו אצלנו ישירות מהמקרר,
או ששמים את הבקבוק בתוך קערת קיבול מיוחדת המלאה קוביות קרח.
כך, לא זו בלבד שהיין מאבד כליל את טעמו, שכן ככל שהוא קר
יותר, טעם הענב מורגש פחות, אלא הוא אף אינו ערב ללשון ולחך
כמו יין אדום משובח.

באותו ערב עמדו על השולחן מספר כה רב של משקאות משכרים עד שכלל
לא ידעתי במה לבחור. תמיד אמרו לי לא לערבב בין משקאות חריפים
למשקאות משכרים קלים דוגמת יין, אולם מבחר היינות האדומים
(היבשים) היה טוב מתמיד (קברנה סוביניון, קיאנטי, מרלו) וכך גם
מבחר סוגי הוויסקי (קנדי, סקוטי, אירי). כמו כן ניצבו בגאווה
על השולחן שני בקבוקי ליקר ובקבוק קוניאק גרוזיני בן שמונה
שנים שאינני יודע היכן וכיצד אבא השיגו. אלא שבניגוד מוחלט
למשקאות היקרים והמובחרים הללו, נדחק לפינת השולחן בקבוק בודד
של יין לבן מתוק של "כרמל מזרחי" בשם "קינג דיוויד", בטמפרטורת
החדר, ועליו תווית המחיר: 12.90 ש"ח.

מובן שלא יכולתי להתאפק שלא לשאול בזעם את אמא: "אמא, מדוע
קניתם יין מגעיל וזול זה?" ואמא לא ידעה לענות. האורחים העמידו
פניהם כאילו לא שמעו, והתיישבו מסביב לשולחן. איש לא שתה מהיין
הלבן שעמד כעץ בודד בקרחת יער בקצהו המיותם של השולחן. אך אתם
בוודאי מנחשים שכשם שהרובה התלוי על הקיר במחזהו של צ'כוב יירה
בסצינה האחרונה ויעורר מפנה, כך גם לבקבוק היין הלבן הגלמוד
שמור תפקיד בסיפור זה.

הארוחה התנהלה כסדרה. לאחר הרמת הכוסית הראשונה, נשתררה דממה
מוחלטת, כה אופיינית, שבמהלכה הכל גורסים במהירות הבזק את
המונח על צלחותיהם בכדי להניח בהן עוד מנה, ועוד מנה, ועוד
מנה, ולטעום מכל מעדני המטבח הרוסי הביתי, כמו בכל ארוחה. עלטת
ערב ירדה והנברשת הגדולה האירה את שולחן הסועדים כשהם עוברים
למנה האחרונה. הבקבוק עדיין ניצב במקומו, פותחן הבקבוקים
לימינו, ואיש אינו פותח אותו. גם צורך בזה לא היה - עדיין
ניצבו שלושה בקבוקי יין מלאים למחצה על השולחן, והוגש יין אדום
מתוק למנה האחרונה, לקינוח, וליקר נוסף - לתה.

לבסוף הדוד מרק, השיכור ביותר מכל הנוכחים, ששתה לפני כן
כמחצית מבקבוק הקוניאק וכמות בלתי-ניתנת לאמידה של יין אדום,
החליט לפתוח את הבקבוק היתום בידיים רועדות. איש לא ניסה לעצור
בעדו, שכן התנהלה שיחת תה קולחת, והדוד מרק אינו ידוע בתור אדם
שיכול ליצור מהומה, גם כאשר חושיו מעורפלים מעט, וזאת למרות
הרקע האיכותי שלו בתור קולונל בצבא הסובייטי, שם בקבוק וודקה
לכל אחד מהנוכחים במסיבה נחשב למנת אפריטיף. ואמנם, הוא לא
התקשה כלל לפתוח את הבקבוק, ואף לא טיפה אחת של יין הכהתה את
צבעה של המפה הלבנה שהייתה מונחת על השולחן. הדוד מרק נעזר
בשאריות האטיקט השולחני שנותרו לו במצבו, והציע באדיבות יתרה
למזוג מעט מן היין הלבן לגברות ואחר כך, כמובן, לאדונים. כמעט
הכל סירבו בנימוס, אולם אני דווקא רציתי לטעום, בכדי להוכיח
להוריי ולעצמי שאמנם זהו יין אשר אפילו שלושה-עשר שקלים חבל
עליו לבזבז.

האורחים הלכו ולא נותר איש מלבדי ומלבד הוריי, כאשר אבא שוכב
על הספה וצופה במשחק הכדורסל בין מכבי תל-אביב לפנתנייקוס ואמא
מסדרת את השולחן ומניחה את הכלים במדיח. לאחר שהמכונית של
אחרון האורחים התרחקה מהבניין, ולאחר שהייתה בטוחה שאיש לא
ישמע את דבריה עוד, אמרה לי בקול חלוש, נעלב, ועייף, עייף
מאוד: "מדוע ביקרת יין זה כל כך? האם היה כה גרוע? וגם אם כן,
האין לך כל נימוס בסיסי?" לא ידעתי כיצד לענות. הזעם עלה בקרבי
על כך שעוד מעזה להגן על היין העלוב שקנתה בהיסח הדעת, והניחה
על השולחן לצד משקאות מובחרים כל כך, ככבשה שחורה בעדר כבשים
מובחרות. אולם עניתי במה שנראה לי כארשת רוגע ושלווה מוחלטת:
"יין זה לא היה טוב בכלל, וחבל שקנית אותו. ראוי היה להורידו
מהשולחן כאשר ראית שאיש אינו נוגע בו. הדוד מרק סתם ביזה את
עצמו והנוכחים, ותו לא." ואז אמא אמרה, עדיין בעייפות אך כך
שאבא יוכל לשמוע, מתרומם מהספה תוך לגימה מבקבוק ה"הוגרדן",
בירה הולנדית איכותית ביותר שקנה לפני מספר ימים בחנות יינות
בריבלין, כאשר ברקע נשמעים קולותיהם של השדרן והפרשן ממשחקה של
מכבי, היא אמרה: "לא אני, אלא הדוד מרק קנה והביא הערב בקבוק
זה."

מעולם לא אזרתי בלבי האומץ להתנצל בפני הדוד מרק.