"הקומוניזם פירושו חיי אושר, אך לא חיים קלים. האושר טמון
בקשיים, במאבק בקשיים - ובהתגברות עליהם." (דולינינה)

אלמנט מהותי מאוד בתורה המארקסיסטית ובהמשך פיתוחיה
הקומוניסטיים, מבחינת האידיאולוגיה, הוא בגדר היותה וודאית
מעבר לכל ספק. לשם כך, יש להוכיח לא זו בלבד שהתיאוריה נכונה,
אלא שהיא היחידה הנכונה. אמות המידה המוסריות של הקומוניזם
באות להצדיק באופן עקיף את האידיאולוגיה הקומוניסטית.

לשיטת מפתחי המוסר הקומוניסטי, עולם הערכים משתנה. כלומר, כאן
ישנו צידוד במוסר יחסי, רוצה לומר - גישה רלאטיביסטית אל
המוסר. יש לציין שגישת המוסר היחסי של הקומוניסטים סותרת את
עצמה. לטענתם, המוסר משתנה לאורך השנים ונמצא בתלות כלפי
היחסים החברתיים-היסטוריים (שכן הוא רעיון, ועל כן תלוי
בחומר). עם זאת, המוסר האוניברסלי (שעד לפני רגע לא ידענו כלל
על קיומו האפשרי!) מתגלם ביחסי הייצור המאפיינים את המבנה
החברתי של הקומוניזם. הווה אומר, המוסריות שואבת את ערכיותה על
פי המידה בה היא מגשימה את מטרת (תכלית) הקיום, ומשום שתכלית
הקיום היא העבודה (הייצור - "הקומוניזם הנו מידת ההתפתחות
הגבוהה ביותר של הסוציאליזם, כשבני אדם פועלים מתוך ההכרה
בחובתם לפעול למען טובת הכלל." לנין, תרגום שלי) המתגלמת
בקומוניזם, הרי שהמקדם את הקומוניזם הוא מוסרי ושאינו מקדם את
הקומוניזם איננו מוסרי. זאת, בניגוד לגישה הרלאטיביסטית
הספקנית שלפיה אין מקום לקבוע שמוסר מסוים טוב ממוסר.

למותר לציין שהמוסר הקומוניסטי מציג ערכים כגון "כבוד האדם"
ו"שוויון" כאילו פותחו באופן ייחודי על ידו. רוצה לומר, לא זו
בלבד שטוענים לנכונות אלא אף לראשוניות ובלעדיות האידיאולוגיה,
על כל חלקיה. הקומוניזם ראה בדת את דרך שעבוד ההמון, כלומר
גרימת פאסיביות ומניעת מאבק שמוליד התקדמות מוסרית. אלא שבמידה
מסוימת, הקומוניזם עצמו הוא כזה (וכאן גלומה הביקורת הבולטת
ביותר כלפי הקומוניזם: העולם הקפיטליסטי-ליברלי התפתח. לדוגמא,
בשנות ה90- מגוחך לדבר על שעבוד הפועל או בכלל על יחסי ייצור
מסורתיים כפי שהופיעו אצל מארקס. אם מכירים בזכותו של
הרלאטיביזם, הרי שגם תורתו של מארקס יחסית. אחרת, נגררים
להגדרה הדמאגוגית: "תורתו של מארקס כל-יכולה משום שהיא נכונה"
שנוסחה בהלצה בתור: "תורתו של מארקס כל-יכולה משום שהיא של
מארקס.")

"הקודקס המוסרי של בונה הקומוניזם" כפי שנוסח על ידי המפלגה
הקומוניסטית של ברית המועצות מכתיב מספר רב של סעיפים
הומאניים-כלליים המוסכמים בתור נגזרות אלמנטריות ביחסי בני אדם
בחברה דמוקרטית, לצד כללים מעשיים נוסח "חוסר סבלנות כלפי
הפרות האינטרסים של הכלל", הגורפים, למעשה, את השעבוד העצמי
לכלל. בכך דומה האידיאולוגיה הקומוניסטית לאידיאולוגיות
טוטליטריות בכלל - היא דורשת את התבטלותו של הפרט, למרות שבאה,
כפי שצוין קודם, לפתור את מצוקתו (הניכור) בתוך חברת ההמונים
המודרנית. אלא שלדעת המוסר הקומוניסטי, פתרון המצוקה, כלומר
המוסריות העליונה, כרוכה בשעבוד האינטרס העצמי לאינטרס הכללי.
רוצה לומר, הקולקטיביזם (שמוצג בתור תחושה אי-רציונאלית, ולא
נדרש להגדרה; בדיוק כמו תחושת ה"חוויה" השיתופית הנאצית) נועד
לכך שכל פרט ישעבד את עצמו לכלל, ומשום שהאינטרס הכללי יקודם,
יקודם אף האינטרס העצמי שלו. אלא שגישה זו, שהיא גרסה של תורת
המוסר התועלתנית, לוקה בחסר יסודי. ההנחה היסודית היא שאם
האינטרס של המספר הרב ביותר של פרטים בחברה (הכלל) מקודם, הרי
שמקודמת באופן דומה טובתו האישית של כל פרט. אבל לא זו בלבד
שאין זה כך, אלא שגם האינטרס של הכלל, או הרוב, מוכתב מלמעלה
באידיאולוגיה הקומוניסטית וקשה להוכיח שהוא משרת את טובתו של
הכלל או של כל פרט. לפיכך, מסתמך המוסר הקומוניסטי על תחושת
הקולקטיביזם, על האי-רציונאלי והרגשי, כלומר אידיאולוגיה
טיפוסית בה השכל נדחק על ידי הרגש. "הדבר היקר ביותר שיש לאדם
- הוא חייו. הם ניתנו לו פעם אחת, ויש לחיות אותם כך [...]
שכשימות, יוכל לומר: כל החיים וכל הכוחות ניתנו לדבר הנפלא
ביותר בעולם - המאבק לשחרור האנושות." (אוסטרובסקי, תרגום
שלי)

ראוי לציין שמעבר לדרישת הקולקטיביזם, מעלה המוסר הקומוניסטי
דרישות נוספות מן האדם. כך, הקומוניסט צריך להיות בעל גבורה
וכוח רצון. שילובם של שני האלמנטים האלה, הגובל בהקרבה עצמית,
הכרחי כדי לחיות "חיים מלאים". ההקרבה העצמית נובעת מערך
ה"נתינה העצמית", שהיא הדרך היחידה לחיות חיי מוסר. הנתינה
העצמית לכלל מאפשרת לכלל לתרום לפרט בחזרה, ורק אלה יכולים
להיות חיי אושר (המוסר שקול כאן לאושר, וזוהי הנחה מובלעת
שלרוב יש להתעכב עליה). "החיים - מעשה גבורה", הוא האידיאל
האמור להנחות את האדם בשיקוליו המעשיים. האושר הפנימי שלו הוא
במעשה של גבורה. בנקודה זו ראוי לחלוק על דעתו של ד"ר בכרך
באשר לשוני המהותי בין הקומוניזם לפאשיזם (לפחות בעניין זה של
תחושת המוסריות וההגשמה העצמית). שעה שהפאשיזם מקדש את ערך
המאבק (והדרך הטובה ביותר למות - היא למות בקרב), הקומוניזם
דורש מן הפרט מעשי גבורה וחיי גבורה, עד כדי הקרבת חייו. בשני
המקרים מדובר באלמנט של האידיאולוגיה הטוטליטרית באשר היא -
המבטיח יציבות פוליטית למשטר המפעיל אותו (שכן אם הפרט מוכן
להקריב עצמו למען האידיאולוגיה, שמגולמת במוסר, הרי שהוא חדור
האידיאולוגיה - ובוודאי קשה לתאר שאדם יהיה מוכן להקריב את
חייו עבור דבר שאין הוא מאמין בו באמת ובתמים).

הגישה האידיאליסטית של המוסר הקומוניסטי באה לידי ביטוי בשאיפה
להגדיר את ה"אדם האמיתי" בתור אדם בעל עקרונות עליהם הוא מוכן
לעמוד בכל תנאי, כלומר אפילו להקריב את חייו למענם. רוצה לומר
- המוסר הקומוניסטי דורש הקרבת החיים עבור אידיאלים מסוימים
בהם האדם מצדד. ההבחנה בין האידיאלים ה"נכונים" (המוסר
הקומוניסטי) לבין האידיאלים הלא-נכונים נעשית בנקודה זו בדיוק
- שכן רק למען האידיאלים ה"נכונים" (מבחינה אוניברסלית) מוכן
האדם לקפח את חייו. זהו הגיון מעגלי, שכן מקור המוסר הוא המוסר
עצמו, כלומר הצדקת המעשה המוסרי היא השאיפה למעשה המוסרי,
הבחנה לא-ברורה כלשהי הנעשית בתוך נפשו של האדם.

לביקורת צפויה זו משיב הקומוניסט כי מקור המוסר הוא החברה
(שוב, מכוח המטריאליזם הדיאלקטי המעמיד את היחסים
החברתיים-היסטוריים מעל הכל ומחייב את קדימותם לרעיונות
ואידיאות כמו המוסר), ועל כן האחריות המוסרית היא כלפי החברה.
כלומר, ייסורי המצפון גם הם יכולים להיות אך ורק בפני החברה.
נקודה זו היטיבה להדגיש הסופרת Lois Lowry בספרה "The Giver",
כשהפרטים בקהילה (community) נדרשים לומר נוסחת התנצלות קבועה:
"I apologize to my community" על כל מעשה שביצעו הנקרה לנגוד
את המוסר (המגולם בחוק). זהו האידיאל הקומוניסטי - תלות הפרט
בכלל בלבד, ורק ברעיון המופשט של הכלל, ולא בפרטים בודדים
אחרים (מכאן אורוול גוזר, למשל, את שאיפת השלטון לביטול האהבה,
הארוטיקה, החברות וכיו"ב). חשוב להדגיש שזיהוי מקור המוסר עם
החברה נעשה לאחר ההצדקה האי-רציונאלית של המוסריות (תחושת
קולקטיביזם, גבורה, רצון וכיו"ב). בכך, ניסיון ההסבר הרציונאלי
נדחק לקרן זווית לעומת ההסבר התחושתי, האי-רציונאלי, שאין
לחלוק עליו.

נוסף על כך, הקומוניזם דוחה את עמדת האגואיסט (צידוק עמדת
המוסר על ידי פסילת אפשרויות סותרות אחרות). על פי המוסר
הקומוניסטי, האגואיזם אמנם אופייני לכל אחד מאתנו, אבל אדם
אמיתי לא יכול ליהנות שעה שאחרים סובלים, שעה שהמולדת האהובה
זועקת וכן הלאה (תיאור אי-רציונאלי טיפוסי). על כן, ניתן לראות
שערך ההקרבה העצמית למען ההמון ולמען הכלל - או למען המדינה -
אינו שונה באופן מהותי בשלוש האידיאולוגיות הטוטליטריות
העיקריות במאה ה20-. האושר כרוך, כאן, בידיעה שהאדם מתקדם
לכיוון מעשה הגבורה, וכך - ורק כך - יש לחיות. הדבר מוצג בתור
שאיפה להתפתחות תמידית, המובילה לחיי אושר, המזוהים עם חיים
מוסריים.

עם זאת, ביסוד המוסר הקומוניסטי (התיאורטי, ולא ינוח הכותב
מלהדגיש את ההבדל שבין האידיאולוגיה הקומוניסטית, בתיאוריה,
לבין התגלמותה הפרקטית במעשה) עומד הציווי הקטיגורי של קאנט
בנוסח אגואיסטי. אצל קאנט, מדובר תורת מוסר הגזורה מן העיקרון
הגורס כי לפני ביצוע מעשה מסוים, עליך לחשוב האם אפשרי מבחינה
לוגית ורצוי ששיקול מעשה זה יהפוך לתורת המוסר של הכלל. אצל
הקומוניסטים, מדובר במוסר של "עשה לרעך את מה שאתה רוצה שיעשו
לך", כלומר מקרה מוגבל של הציווי של קאנט. ציווי זה הוא בגדר
מוסר אוניברסלי, שאינו נובע מהיחסים החברתיים. ההכרה ברעיון זה
פירושה ויתור על המטריאליזם, כלומר סתירה פנימית. אלא שבמוסר
הקומוניסטי אין ציווי זה מועמד בראש מעייני החברה ומהווה את
היסוד התבוני והאוניברסלי (מכוח תבוניותו) היחיד, כמו אצל
קאנט, אלא משועבד לאידיאולוגיית המטריאליזם הדיאלקטי. הכלל של
קאנט בצורתו זו מובא רק בדיון על התנהגות תרבותית בחברה
הסכמית-קומוניסטית, ולא על כללי התנהגות מוסרית אוניברסלית בכל
תחום שהוא, לרבות עשייה מדינית.

ולבסוף מעניין לבחון בהקשר זה את הדוגמה שנותנת האנציקלופדיה
הסובייטית לילדים (כרך 7, "האדם", הפרק על המוסר האנושי) למקרה
מייצג של יושר מוסרי והקניית התחושה שאפשר לסמוך על אדם, אף
שיהיה בכך מעבר לבחינה פרגמטית-מעשית-היסטורית של האידיאולוגיה
במקום החקר התיאורטי שאפיין עד כה עיון זה. מוצגת סיטואציה בה
אב ובנו נוסעים ברכבת, ובאחת העצירות שולח האב את בנו לתחנה
לקנות דבר מה, וכאשר בנו מתעכב, יוצא אף הוא כדי לבדוק שלבנו
שלום. כאשר הבן חוזר, האב מסתיר את חששותיו, ואומר שיצא סתם
כך, לשאוף אוויר צח או לקנות סיגריה. מעשה זה של האב מוצג
כמעשה מוסרי, שכן הוא חיובי בנתינתו אמון בבנו. מעשה זה הוא,
למעשה, בבחינת שקר. אם סמך האב על בנו, לא היה צריך לפקח על
פעולותיו. אם לא סמך, אל לו להסתיר זאת מבנו. אלא שאם תוצג
סוגיה זו בבחינת משל, תחושה כזו בדיוק של עצמאות לכאורה מלאה
אך למעשה בפיקוח מלא ומתמיד של השלטונות היא החוויה
הקומוניסטית בברית המועצות, בהתגלמותה.