[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"הפוליטיקה היא האמצעי למנוע מאנשים ליטול חלק בעניינים
הנוגעים להם באמת."
פול ואלרי
"What prospect have we of success?  Fain would I please the
public, win their thanks."
Johann Wolfgang von Goethe, Faust

יצירת האמנות, שתי גישות אליה. האחת, דורשת בה קיום משום ערך
ציבורי, חברתי, המקדם יעדים של החברה כפי שהוגדרו. השנייה,
אינה מעמידה בפניה דרישה זו, שכן לפיה האמן הוא עצמאי ועבודתו
- שלו, זכותו לעצבה על דעת עצמו.

נשאל אפוא - מנין שואב האמן את ההשראה ליצירתו? מן העולם
הפנימי שלו, קרביו ועצמותו, ומן העולם הסובב אותו, חברתו. אין
אמן השואב השראתו שלא מאלה, או שמאחד ולא מן השני, או שהאחד
מבוטל והאחר דומיננטי. על כן, אם נדרש האמן לקיים בעבודתו ערך
ויעד ציבורי, חברתי, מוכתב ומוגדר שלא על-ידיו, הרי הוא נאלץ
לבטל את התרשמותו-שלו מיעדי חברה אלה, נכפית עליו דעה שלא
ברצונו.

מיהם אותם אלה הכופים על האמן את היצירה, המבקשים אותו לקיים
בה ערך ויעד, המבטלים את רצונו בפניהם? אינם דמוקרטים, משום
שרק ההכרה בערכיו הפנימיים של האמן, וביכולת שלו לבחון
הוא-עצמו את המתרחש סביבו על-דרך השקפת עולמו, מביאה ליצירת
האמנות את אי-תלותה, ומקיימת בה את הפלורליזם המחשבתי. תלותה
של האמנות והיותה למכשיר בידי השלטון מסוכנת מטעם זה שהשלטון
הנוטל את סמכות הגדרת ההשקפה עבור האמן מבטל, בעצם עשתו כן, את
הביקורת. ועל כך, השלטון הפוחד מביקורת ומבטל אותה הוא השלטון
הראוי לה.

השעתוק הטכני פותח בפני האמנות עולם נרחב של קיום, עולם של
חשיפה מתמדת, וכן בפני סוגים שונים, חדשים ומחודשים, של אמנות.
ברם, עקב היותה של האמנות המונית, משמע לאובייקט בידי ההמונים,
ואף דווקא עקב היותה, אל לה להפוך למכשיר בידיהם. מכשיר המגיע
לידי ההמונים גורלו להגיע לידי השלטון, שכן אין להמונים היכולת
לבקר ולווסת את המכשיר בעצמם, והם יעניקו סמכות זו, אפילו
דרך-שרירות, לשלטון. דווקא כאשר ניטלת האמנות מחיקם של האנשים
הבודדים ומועברת אל ההמון, היא צריכה להישאר אינדיווידואלית
ובלתי-תלויה ככל שאפשר, לבל תהפוך למכשיר דיכוי ושופר
לשלטונות, תמורה המתרחשת בנקל. אפשר שיותר קל בעידן ההמונים
ובעידן השעתוק הטכני של יצירת האמנות להפוך אותה למכשיר כזה,
אולם אין הדבר הופך למוצדק שעה שאפשר לעשותו בנקל.

אמנות ההמון, אין בה על דרך ההכרח אמנות בת-חלוף, אמנות נטולת
ערך תרבותי המדגישה ערך תצוגתי, אמנות א-מסורתית. הילת היצירה
והפולחן הנוצרים מסביבה יכולים לעמוד במתקפת הרציונאליזם, כפי
שהמדע עומד בפני פולחן המדע. אולם במדע, כרוכה האוטיליטריות
מעצם הגדרתו, שכן מימי קדם המדע היה לכלי בידי החברה, לאותו
מכשיר מדובר. הגלגל לא הומצא אלמלא הצורך להעביר משאות כבדים
ממקום למקום; הטלפון לא הומצא אלמלא עמד הצורך לתקשורת המונים;
הגנום האנושי לא פוענח אלמלא צורך חריף במידע על-אודותיו. ועל
אף כל אלה, נושא המדע כל העת, ובמיוחד בעת המודרניזם ואחריה,
מאפיין של מדע לשם המדע, הווה אומר - שאינו מכשיר בידי החברה,
אלא יש לו קיום עצמאי.

משפטו האחרון של פייר דה פרמה, מתמטיקאי צרפתי שנודע בכינוי
"נסיך החובבנים", גורס כי סכום שתי חזקות שלמות שלישיות,
רביעיות, חמישיות וכך הלאה לא יכול לתת חזקה שלמה שלישית,
רביעית וכד'. מה ערכו של משפט זה לחברה? מה תרומתו? אפסית, אין
כלום בה. ואף-על-פי-כן, שקדו מיטב ידעני העולם מאות שנים עד
לעת האחרונה ממש, כעבור ניסיונות כושלים רבים, עד להוכחת המשפט
המפורסם. נאמר כעת כי פרמה עצמו, לא ידע את הוכחת המשפט, אולם
האם חשוב הדבר? החשוב הוא, שמשפטו זה עורר תודעה ומחשבה של
מאות שנים, המדגימה בדרך זו את היכולת האנושית. האם הכרח הוא
שליכולת זו יהיה שימוש פיזי-פרגמטי-מעשי, התורם לחברה או מקדם
יעדיה וערכיה? כלל לא.

אם כן, יצירת האמנות נהנית אף היא מניפוץ ההילה, על ידי שעתוק
טכני המביא אותה להמונים, מבתר את המסורת ממנה, וזורק את
הבדלים החרוכים אל משרעת ידיהם של ההמונים, תאבי אותה אמנות
דלה וצרת-אופקים, שיעדיה וקיומה מוכתבים לה ומותנים בה, על ידי
השלטון. אולם אמרנו, כי אמנות כזו, צרה בה, שכן הופכת כלי
ומכשיר בידי ההמונים, עת שהייתה ויכולה להיות אובייקט צריכה
עבורם. בכדי ליצור אובייקט כזה, אין האמן צריך לבטל עצמו ודעתו
מפני יעדי החברה, משום שהיא קיימת בשבילו, ולא הוא - בשבילה.

המדע שייעד עצמו רק לפרגמטיות הוביל להטלת פצצות האטום על
הירושימה ונגסקי ביפן. האמנות שייעדה עצמה רק לפרגמטיות, על
דרך תעמולה, גרמה לאסון הנאציזם באירופה. שניהם, שני פנים
לאותו הדבר, היותם כלי ומכשיר בידי ההמונים, ומכאן - לכלי בידי
השלטון. בלא האסתטיקה, בלא תפיסתם ופולחנם של היופי והחכמה,
אין קיום לחברה האנושית, בין אם תהא דלה מכל תוכן יוצר, ובין
אם תשמיד עצמה על דרך הדוגמאות, לעיל.

לבל יאשים אותנו הקורא בפשיזם אסתטיקני ויאמר כי דרישתנו היא,
למעשה, לאמנות בלתי-שוויונית, משמע - אמנות המייעדת עצמה לקהל
מצומצם, ואם תיועד להמון - לא יוכל לתפוס אותה, שני סייגים לנו
מכך. ראשית, ההשכלה והעיור הנם תהליכים מתמשכים עד עצם ימינו,
ובכל דור רבים האנשים שיוכלו להבין את יצירת האמנות. השכלתם של
ההמונים והטמעת ערכי מוסר ויופי בנפשם, יביאו להמון תופס, המון
משכיל, המון שהוא קהלה של יצירת האמנות. משמע, לא תתאים עצמה
יצירת האמנות להמון בכך שתקהה השפעתה, גאונותה, אלא ההמון ישאף
להבינה, כשם שהיא, בחלקים, שכן לעולם היא אינה נשגבת מבינתו,
וזאת משום שיוצרה הוא אדם ככל האנשים, והשראתו, לפחות בחלקה,
היא מן הסביבה החיצונית, ניתוק מוחלט בל ייעשה. שנית, האמנות
אינה נדרשת להיות שוויונית, אינה נדרשת להיות נחלת הכלל. לא
בכל מעשה אנושי יש לחפש אלמנט של תרומה לכלל, של נכס לחברה -
ומסוכן לעשות כן, משום שבשלילתו של האדם וביטולו כיצור
אוטונומי נעלמת אנושיותו, ויכולתו - הן ליצור, הן לבקר, והן
לראות, בכלל.

אף פעם לא תהיה האמנות ראי החברה, משום שאין ראי אחד לה, אין
פן אחד לה, וכל מראה אנושית, מראה את החברה על דרכה-שלה. שלטון
המייחס לעצמו היכולת לקבוע אם מייצגת יצירת אמנות את החברה אם
לאו, נוקט סמכות אלוהית, מעמיד עצמו מעל לכלל ומעל לחוק, בחזקת
אמת מוחלטת. מר גורלנו ואנו יודעים לאן הובילנו אמיתות אלה.

יש שיתייחסו ליצירת האמנות הפועלת כמכשיר בידי החברה, כאל משהו
נעלה יותר, מבחינה אומנותית (שכן את הבחינה הפוליטית - עברנו).
אולם אין בשימוש לאמנות לצורך פוליטי צד אחר לה מאשר השימוש בה
לצורך פולחן עיוור. פולחן עיוור זה מבטל את דעת המתבונן, מטמיע
בו ערכים שלא מרצונו, מנתב אותו לדרך חשיבה מוכתבת. זהו הפולחן
העיוור שאותו נתבקש לנתץ השעתוק הטכני; מדוע, אפוא, בוחרים
לשקמו בשנית? משמע, במקום פולחן האמנות עצמה, במוקד הפולחן
עומדת פרוגרמה פוליטית, או אפילו אישיות, ומה נבדל פרט למטרת
היצירה - אופייה וודאי שלא. אין האמנות משתנה מבחינה מהותית עת
מנצלים אותה, היא נותרת ביד האמן, מושא להשראתו. ואפילו יטבח
השלטון בכל היוצרים בעולם, אין יצירה תלויה שיש בה יתרון על
פניה של יצירה בלתי-תלויה, רק עקב היות הבדל זה. ביצירה תלויה
יש זיוף, יש אי-מהימנות, יש הטעיה עצמית, ולא חן.

קל וחומר פסולים הדברים אודות היות האמן דמות בלתי-חשובה למושא
היצירה. לפי טיעון זה, כל אדם יכול להיות אמן בעידן המודרני,
וכל יצירה של אדם כזה, חזקתה עבור החברה גדולה מיצירה
בלתי-תלויה שלא מקיימת את יעדי החברה. כנגד זה ייאמר, שכל אדם
שקרא אי-פעם יצירת מופת אמיתית, ראה יצירת אמנות - מהי, האזין
למוזיקה של גאון אמיתי - לעולם לא יוכל לטעון כי ההמון מסוגל
לקיים את הצרכים האומנותיים של עצמו. טענה זו היא חסרת שחר גם
משום שלהעניק יכולת וכשרון על ידי סדנאות, לקיים באנשים יכולות
אומנותיות כפויות, בלתי-אפשרי ובלתי-מוסרי אפילו יותר מלנתב
לאמן האמיתי את דרכו ביצירה, למען יקיים יעדי חברה מוכתבים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איטס אול אבאוט
סלוגנס,
בייבי!!!









שלכת. אחרי
בגרות באנגלית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/02 9:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה