17 בינואר 1882, בעיירה לופאחין, רוסיה
היום הרגו את וואצק. איפה ומדוע, לעולם לא נדע. ראינו את
העצירים המנהליים חוצים את הרחובות בעיירה, את האנרכיסטים
המפגעים מסתתרים להם בבית השכנים ברחוב הסמוך. ואין כל זכר
לוואצק. אפילו לוויה לא תהיה, מפני שלא מת. נלקח, ככל הנראה,
בגלל פעילותו, ושוב נעצר יחד עם אלכסנדר אוליינוב. כמה כבר
אפשר להוליך אנשים אלה, לכל אורך המדינה, לרדוף ולרדוף ושוב
לרדוף אותם, ולעולם לא למגרם? ודווקא את וואצק, זה שלא זקף
אצבע למען הרצח הנתעב , דווקא אותו עצרו עם אלכסנדר הנפשע הזה.
ומפקד המשטרה שלנו (פריסטב גוסינסקי שמו) ליווה אותם במבט חרד
לגורלו של וואצק, אשר אותו טיפח בביתו, ממש כמו בנו. ואנחנו,
היהודים, לנו גרוע אף יותר. לנו, אף אחד לא ידאג אפילו. הנה,
היום עבר גוסאר ברחובותינו. ואמי, לא הספיקה לצעוד הצידה, לא
שמה לב אליו בגלל משאה של רוכלת הכבד על כתפיה. והוא, שיטה בה
את סוסו, והלה דרס את אמי, שפך את תוכן שקה הדל של רוכלת
יהודיה. אומרים לנו כאן, כי לא אנו לבד שסובלים. כולם סובלים
מגזרותיו של הצאר. אין אדם אחד אשר אינו מרגיש את העול שהוטל
עלינו לאחר הירצחו של אבינו, הצאר אלכסנדר, בידי קבוצת רשעים
זדוניים אלה. אולם אין הסבר לשנאה העמוקה, המושרשת בתוך הנפש
הרוסית, ליהודי. הוא שונא אותו מרגע היוולדו, לעולם לא חשב
עליו כעל שווה לו, או כעל טוב ממנו. האמינו לי, אבי היה טוב
יותר מוואצק. כמה מעשים טובים שהלה עשה, אולם אבי הספיק יותר
בחייו הקצרים כל כך, בן 26 היה במותו. אולם אמי זוכרת אותו עד
היום, 22 שנים לאחר שנורה למוות ע"י קוזאק מטורף, אשר הגיע
לכפרינו ואנס כבר שתי עלמות, תוך שיתוף פעולה מלא עם הפריסטב
הקודם שלנו, שהוסר ממשרתו לאחר מעשים אלה. אבי היה היחיד שיכול
היה לעצרו, אולם גם הוא לא הצליח. אבל יריית אקדחו של אותו
קוזאק שתוי, סיימה את חייו אבי, עצרה אותו. אינני יודע מדוע
אני מגולל את כל אלה על הנייר. בלאו הכי הנייר דל, והדיו עומדת
לאזול. ומרוב קור בביתנו הדל, ידי כבר רועדות, והציפורן מותירה
כתמים עקלקלים על הנייר המצהיב והקמוט. אך מתי תחזור אמי ...

23 בינואר 1882
אמי עדיין חולה, לאחר שחזרה לפני מספר ימים ממרחץ הדמים שנערך
במסעדה הסמוכה, כאשר מאות מרקסיסטים החליטו לפוצץ את בניין
המשטרה הסמוך. אולם ברגע האחרון נחשף זממם. כל אחד ואחד מהם
נתפס, ומי שלא נורה במקום, נשלח למוסקבה, ומשם יוגלה, כנראה,
לסיביר. אותה סיביר תשרת בוודאי את רוסיה כמו שאוסטרליה שירתה
את ממלכת בריטניה, מאות שנים. משפט זה לקוח מהספר. אבל איזה
ספר, אל לי לגלות. מפני שאותו ספר נתן לי שכני, אשר פגשתי
בטעות בדרכי אל מקום עמידתה של אמי בבזאר הגדול לפני שבוע
ימים. ובספר זה, מחשבות רבות נוספות, אשר נראות לי מהפכניות,
אמרותיהם של אנשים אדירים רבים, ומעל לכל - תורתם של
הסוציאל-דמוקרטים. והם אלה אשר ינהיגו את המהפכה, כך אני מאמין
וכך יהיה. לא. גם אלה מילים מן הספר. הכיצד אפשר לקרוא ספרים,
ולהאמין להם, כאשר אי-צדק בוטה כל כך מתרחש עתה ברחובות? והנה
אמי, חבולה, פצועה, אילמת, שרועה כעת על מיטת חוליה, כאשר
הרופא רוכן עליה. איני יודע כיצד אשלם לו. אמי וודאי לא תוכל
לעבוד כל זמן שתטופל. ואני, מה אני אוכל לעשות? אני צריך לשבת
לידה, יומם וליל, כבר 28 שעות לא ישנתי. וכעת אני כותב, במקום
לנצל את המנוחה הקצרה. נרדמה אמי.

27 בינואר 1882
מתגבשת בראשי ההחלטה. הרופא אינו אופטימי, והוא אומר כי אם
תועבר אמי לבית החולים בפטרבורג אז ... אבל מה זה משנה מה אז?
הרי אין לי הכלים, הכסף לקחתה לשם. וגם אם כן, האם תבריא?
רפואתנו של היום, איננה בריפויו של החולה. עליה להיות בריפוים
של פצעים נפשיים, פצעים מגלידים אולם שוב נחשפים, אשר הם על
הנפש הרוסית. לעולם לא שקטה, על אף היותם הרוסים האלה כה
עצלים, כה חסרי מעש. והנה, חלומו של וואצק תמיד היה לישון, כמה
שיותר. אולם אותו אפשר להבין. לא היה לו הרבה זמן לעשות את זה,
עם כל עבודתו.
היום גנרל עבר לצדי ברחוב. התבוננתי בו, ופתאום כרעתי ברך,
אחזתי במעילו. הלה הופתע מאוד. נרתע אחורה. הכני במוטו בין
שיניי. אולם לא עזבתי. הכה בי שוב ושוב, עד אשר עייף. ואז,
שאלני, מתוך זעם, מה רצוני. ואמרתי לו כי אני רוצה לעבוד. כל
דבר אעשה בשבילו. אקרצף את הרצפה. אמכור בשבילו תפוחים רקובים.
אטפל בילדיו כמו שלא טיפלתי באמי החולה אפילו. כל דבר אעשה
בשבילו. אולם הוא הכה אותי על אצבעותיי אשר נרפו ועזבו את
מעילו, והוא המשיך בדרכו בצעדים מהירים ונחושים. לא נשארתי
במקום, כמובן, כי הפנה את דרכו אל עבר תחנת המשטרה. וכיוון
שהפריסטב יכול היה אפילו להכניס אותי לכלא, לא רציתי לחכות
לזה. החלטתי הייתה סופית.

30 בינואר 1882
אמי מתה אתמול. בזמן האחרון, אני מתחיל להתרגל כבר לאותו מוות.
אבל לא ישנה הדבר את נחישותי. אין שנאת יהודים עזה יותר מאשר
ברוסיה הצארית. באף מדינה, באף מקום בעולם, לא שונאים יהודים
כל כך. ולא, אני לא ביקרתי בהרבה מדינות. אולם דבר אחד אני
יודע. זהו עם אשר השנאה הזו טמונה עמוק בתוך נפשו, אשר הוא לא
יכול להיפטר ממנה. ואני משוכנע, שאפילו יצליחו אוליינוב ואלה
לכבוש את השלטון, אם לא היום אז בעוד 100 שנים, עדיין לא
יצליחו למגר את שנאת היהודים מלבו של הרוסי. קל יותר יהיה להם
למחקם מן העולם, וליצור רוסים חדשים. הרוסי, מטבעו, שונא את
היהודי ואת הזר. שונא את הרוכלות. הוא שונא את הצלחתו של
היהודי. הוא שונא את עצם קיומו, מפני שבקיומו הוא מוכיח לאותו
רוסי, כי לא הצליח לשבור אותו. ואפילו בכל גזרותיו, יקומו
היהודים. ורק בהשמדתם, קץ להם. ולכן הפוגרומים כאן, ועוד רבים
בעתיד יבואו. כמו סופה בנגב, אומרים המלומדים. ואני, לא למדתי.
אולם אני יודע מהי הסופה בנגב. נגב, בארץ ציון היא. אולם לא
אוכל ללכת לשם. איני מרגיש חיבה לארץ זו.

1 בפברואר 1882
חשבתי על הדברים אשר כתבתי. ואתמול, הארוחה שקיבלתי אצל האדון
איבאנוב, אצלו אני עובד בינתיים חצי יום פעמיים בשבוע בניקיון,
הייתה עטופה בשרידי עיתון. עיתון עתיק, מצהיב. לפחות לפני
שבועיים כבר נזרק לילדים, ולאחר שאלה שיחקו אתו, נזרק לפח
האשפה. אולם ארוחה ליהודון, אפשר לעטוף באותו עיתון. שמו של
אותו עיתון נחתך מן העטיפה. אולם לא משנה לי הדבר. קראתי
בעיתון כי יוצאת אנייה, ומפליגה דרך הים הבלטי לארץ שלזוויג.
אומרים לי כי זו מדינה מופלאה, האדון איבאנוב. שם פטר הגדול,
מקים פטרבורג, למד נגרות, מקצוע אשר הביא אחר כך לרוסיה
הבויארית. אולם לא על כך רציתי לדבר אתך, בחור צעיר. - כך אמר.
- אמך נפטרה. ואני, אדם טוב, ורוצה לעזור לך. סע לך אל הים
הבלטי. בכרכרות דרך תיסע, תנדוד, עד שתגיע ליעדך. אולם עדיף
הדבר על שתישאר כאן. שמעתי כי יש הוראה של השלטונות לטבוח בכם.
לערוך בכם פרעות. והם, יעלימו עין. על כן, ברח, נערי. הנה לך
10 רובל. עם סכום זה תוכל וודאי לחיות תקופת מה. - סיים.

13 בפברואר 1882, בדרך לפטרבורג
אכן מצחין בית זה, אולם אין כנראה מסבאה טובה יותר בדרך. כבר
שבועיים כמעט אני נודד. אתמול שמעתי מגוסאר אשר ביקר במסבאה על
אשר מתרחש בעירי. אמי המסכנה, אפילו במותה מנוחה לא נתנו לה.
ממש בשעת לווייתה, שלא נכחתי בה מפאת נסיעתי, ירקו על קברה של
יהודונת, טבחו האיכרים השיכורים ברב העיירה. לעולם לא חשתי
קרבה אמיתית אליו. כאשר לימד אותי והלקה אותי, אפילו שנאתי
אותו. אולם, הוא היה מעמי. וכעת, אני נודר לי נדר. אגיע לארץ
שלזוויג המובטחת. ושם, לא אשאר. אסע לי לארץ אמריקה. זוהי
מדינת זהב, מקום אשר הכסף בו ממש צומח על העצים ויש רק לאספו.
פשוט, אם תגיע לשם חי, כבר לא תרצה ללכת. הכסף יזרום לתוך
כיסיך, וכל עבודה שתרצה - תמצא. ואז, אוכל לנקום באלה שטבחו
במשפחתי ובעמי. מאסתי בשקט הזה אשר בו היו מובילים אותי אל
השיכור אשר היה אונס אותי או זורק אותי להתעללות על ידי כלביו
או אנשיו. מאסתי בזה. אני יודע מלאכה, וודאי אמצא לי מעשה בארץ
הזהב. רק עלי להגיע לשם, ומשם דרכי מובטחת. ואילו כאן, אין לי
כל תקווה ומעשה. במקרה הטוב ביותר, אסיים את חיי כמו אמי, בתור
רוכל יהודי. ובמקרה הרע, יטבח בי איזה שיכור רוסי, אשר את זעמו
על שלטונות מדינתו מוכרח הוא להסב אלי, היהודי.

17 במרץ 1882, קונסטנטינופול, האימפריה העות'מנית
לא הייתה לי אפשרות לכתוב דבר בחודש האחרון. לארץ שלזוויג
בוודאי שלא הגעתי. מעניין בכלל, איך חשב אדון איבאנוב שאחצה את
הגבול. היה תמים כל כך. והנני, לאחר שנתפסתי. קשה היה לברוח רק
מבית המעצר האוסטרי. אולם לאחר מכן, כבר לא היווה זה קושי
מיוחד להגיע לכאן. כעת, מחשבותיי כולן רק למקום אחד מיועדות.
בכל לילה אני חולם על ביתי המפואר, על דרכי לארץ המופלאה. אולם
עדיין צריך להגיע אליה. ואין קל הדבר. לעולם לא חשבתי שקלה
תהיה דרכי. אולם גם לא חשבתי שאיאלץ לישון בדיר חזירים, לחלוק
עמם את ארוחתם. להישאר בבגדי המלוכלכים, אני, שאמי לימדה
להחליף את בגדיי התחתונים בכל שבוע. להישאר בבגדיי אלה כבר מזה
חודשיים כמעט. לא קלים הם חיי. וגם רכושי לא רב. אולם באמריקה,
לא צריך את אלה. שם, זו ארץ ההזדמנויות. גם אדם אשר אין לו כל
ידע ואפילו כל מקצוע או רכוש, ירוויח שם. יהפוך למילונער . זו
המילה אשר שמעתי מן האוסטרי ההוא, שדיבר מעט פולנית.

אפריל 1882, Her Majesty Ship Victoria, ליסבון
כבר יומיים חונה כאן האנייה. איני יודע כיצד הצלחתי להתגנב
אליה. גם את ספירת הימים והלילות כבר איבדתי בגלל שהסתתרתי
בצינוק מחניק זה, במורד תאי המטען של הנוסעים במחלקה השלישית.
אפילו לכרטיס שם לא הספיק הכסף. ואני שמרתי כמעט כל רובל. 9
רובלים נותרו לי, ועוד כמה מטבעות זוטרים. אולם הכרטיס לאנייה,
אפילו במחלקה השלישית, עלה 92 פאונד סטרלינג ... מטבע בריטי
זה. לא הצלחתי אפילו להחליף את הרובלים היקרים שלי במטבע כזה,
בעיר הנוכרייה. איש אינו יודע כאן עברית. חוששני כי לא אשאר
בחיים, אם בתנאים כאלה אחיה. אולם לא נורא הדבר. רק מספר
חודשים עוד לפניי. ואז, אגיע למולדתי החדשה. לציון החדשה. לארץ
אשר אתעשר בה. החלומות הם אשר מחזיקים אותי בחיים, אשר מעניקים
לי את הכוח לחיות כאשר אני נאלץ לחפש בין השימורים שבתיקי
הנוסעים שבמחלקה השלישית, כדי למצוא ולו מעט אוכל. מספר פעמים
אפילו שתיתי ממי הים אשר נזלו דרך מעטפת הספינה. רק הצמיאו
אותי מים אלה. אם לא אמצא לי אדם אשר יהיה מוכן לארח אותי
אצלו, אמות בתוך ימים ספורים. אפילו לכתוב אינני יכול כבר,
מרוב חולשה. וגם התאורה כאן איננה משהו. אבל הצלחתי לקחת איתי
את יומני ואפילו את עט הנצח שלי. אותו כבר לעולם אין צורך
לטבול בדיו.

יוני 1882, האוקיינוס האטלנטי
זמן רב עבר עד אשר יצאנו אל הדרך. אולם אינני מצטער על כך
שיצאתי למסע. היה אדם יהודי אחד בלבד בנוסף אליי על האנייה.
הוא לקח אותי לתאו במחלקה השלישית. כבר ישבו שם שלושה אנשים,
בתא מחניק, צפוף, מצחין, לח ומלא עובש. אולם כגן עדן נראה לי
בהשוואה לתאי המטען האפלים והקודרים. אפילו אוכל היה לו
בשבילי. את הים עוד לא זכיתי לראות, אינני יוצא מן התא. הרי
עשוי מישהו לראותי, ואין לי כסף לשלם על הנסיעה באנייה. אבל
אמריקה כבר ממש לפנינו. אינני יודע עוד לאן אלך שם, באמריקה.
גדעון אומר כי אל המערב עליי ללכת. הוא מאיר את עיניי בהרבה
סוגיות חשובות בקשר למדינת אמריקה. לדבריו, הדבר החשוב ביותר
שבגללו עזב את מושבו בקראקוב היה העדר הדמוקטטריה . כך בערך
הוא קרא לזה. זה אומר שהאנשים שולטים. העם שולט. לא כמו אצלנו,
בלופאחין. שם, השיכורים שולטים, הרוסים האלה. הם מיעוט אצלנו
בעיירה, אולם תמיד ירצו בוודאי לפגע בנו. אפילו שאנו כל כך
מסכנים ועלובים לעומתם, עוד ועוד להעליב אותנו ירצו. ובכן,
לגבי אותה דמוקטטריה. שם, באמריקה, אין לאף אחד זכות לפגוע בי.
ואם אני אתעשר, אף אחד לא ייקח את הכסף ממני ולא יגיד לי מה
לעשות אתו. ואף אחד לא ייקח ממני 95% אחוז מס מפני שאני יהודי,
ולא יגיד לי היכן לחיות, היכן לעבוד ובאיזה מקצוע לעסוק. וגם
את ילדיי לא ישלח לצבא כאשר הם בני 10. לא עוד. ואנשי אמריקה,
הם רוצים להרחיב את ארצם. כך הזמן הם נעים מערבה בתוך ארצם,
כדי להגדיל אותה ולהתעשר. ושם במערב, פלאים נפתחים בפני האדם
האמיץ והחזק. הון אפשר להרוויח שם, במערב. הזהב זרוק שם
ברחובות, בוא וקח, אומר גדעון. אבל שם במערב, רק האנשים החזקים
באמת יוכלו לשרוד. אבל הוא אומר שגם אני אוכל. שכן, אני חזק.
שרדתי את הנסיעה עד כאן. אינני חושב שאכלתי בכל החודשים
האחרונים יותר מאשר חזיר מפוטם אוכל ביומיים. אולם לא על כך
הדיון. אבל אני אוהב מאוד את רעיונותיו של גדעון. כי הרי לא
בחופש עצמו העונג. אלא בתחושת החירות המוחלטת, בדמוקטטריה
הטוטאלית, אשר בה כבר לא נותרות לאדם הגבלות. ורק בי תלוי לאן
ולמה אגיע. לכן אני אוהב כל כך את הארץ הזו, שעוד לא דרכו בה
כפות רגליי. ועוד ימים ארוכים יעברו עד שאצעד על אדמת אמריקה.
אולם הצעד הראשון שלי שם שווה את כל מלותיי אשר אכתוב עתה.

יולי 1882
גדעון מספר גם, כי באמריקה יש עוד הרבה אנשים שחיים בקבוצות
בדלניות. שכן, התושבים המקומיים בסך הכל חיים שם 100 שנים פחות
או יותר, אם נתעלם מן האינדיאנים אשר הם אינם בני אדם, כמובן,
הם לא שווים כלום, חסרי ימרה ויזמה. כל המהות של אותה אמריקה,
אשר אליה אני נוסע כעת, מצופה בזהב בחלומותיי ובצואה כמעט -
במסעי - כל המהות של אותה אמריקה, היא באותו כור היתוך שבה.
אני רוצה כבר להשתחרר מן המסורות שיש לי. עד היום אני רוצה כל
הזמן להדליק נרות שבת ולהתפלל בבוקר. אולם יש גבול בוודאי גם
לזה. לא אגלה את ראשי, למשל. לא אשכח התפילה. אולם בארץ החדשה,
כל אחד מוכרח לוותר על דברים מהמסורת שלו, כדי להשתלב. רק חבל
שצריך לוותר על כל כך הרבה דברים.

11 באוגוסט 1882, ניו-יורק
הנה! סוף-סוף דורכות רגליי על אדמתך, אמריקה! אלייך אני מגיע
ללא פרוטה בכיסיי, ללא מקצוע וללא ידע מוקדם. מגיע כדי לכבוש
אותך, אמריקה. אני מוכן לוותר על מסורותיי השכוחות והאפלות,
ולו כדי שלא תעזביני. ואפילו האוויר כאן צח הרבה יותר, כך נקי
וזך לעומת האוויר הקודר והמציק בלופאחין שלי. רכשתי לעצמי את
המקום הזה. וודאי שאצליח כאן, כיצד אוכל שלא. הרי אני רואה
לפניי את ניו-יורק, את העיר הנפלאה שבמזרח אמריקה. וצעדיי,
מערבה הם מופנים. שם אמצא את גורלי, יחד עם עוד מהגרים, יהודים
ואינם יהודים, כאחד. אמצא אתם את השפה המשותפת. הוריי מזמן
בקבר, ואפילו וואצק כבר איננו. ואני חי. אני כאן. אני יהודי
בארץ אמריקה.