הצפירה.
אני עומד ומסתכל סביבי,
כולם עם פנים חלקות, שלא מראות כאב,
פנים ללא צלקות, עור של תינוקות,
ואני עומד ומנסה לעצום עין
-- ושואל:
את מי לזכור?
את הלוחמים שנלקחו בקרב
מדממים?
את הלוחמים שידעו שזאת תהיה נשימתם
האחרונה?
את גופותיהם בשלוליות דם?
את הנופלים על הכידון למען
חבריהם?
את הקורבן שבגאווה הקריבו למען
המולדת?
את מי לזכור?!
את הילדים המפוחדים בלשכת
הגיוס?
מנשקים חברותיהם ומשפחתם לפעם
האחרונה?
את המשפחות שלעולם לא
יבנו?
והיתומים והנשים שישאירו
מאחור?
ואת מי לזכור?
התינוקות שלמדו לראשונה לפתוח
עיניים?
הצחוק והריקנות שהשאירו אצל
משפחותיהם?
הידיים הרכות שרק למדו
לגעת?
אוי! את מי לזכור?
ואני עומד ומסתכל סביבי,
ומגלה שעצרתי את נשמתי,
ידיי רועדות
ולבי רץ.
-- ואז
דממה. |
