את עומדת מולי כל כך בטוחה בעצמך בי בנו,
ואת כל כך אמיצה שאת מוציאה את מילות האהבה האלה מפיך,
ואני מאמין בך ומעריץ אותך, ואף אולי לרגע חושב שגם אני בטוח
ואמיץ.
אך כשאני יוצא מביתך לעולם בודד- לאנשים בודדים
אני מתבלבל.
אני חושב שאני אחד מהם- ואז אני נופל.
על הרצפה הקרה אני סובל, נהנה, וכשזה נגמר שוב סובל.
ואני כל כך רוצה לעמוד מולך שוב ולהיות אמיץ, נאמן- אוהב!
אבל רק הכוויה של מגע של מישהו אחר מזכיר לי שאני לא יכול.
אני נעלם.
ואני קטן שוב, ושוב הם באים האנשים הבודדים, ומנחמים אותי,
הם אומרים שהם אוהבים אותי, והם אומרים לי לקום, אך כשאני לא
רואה הם מפילים אותי,
ואני צועק- אני זועק לך, אבל את לא מקשיבה.
גם אני לא הייתי מקשיב.
ואני מנסה שתאהבי אותי שוב, אני מנסה לגייס אהבה- אצלי אצלך.
אך זה לא יקרה.
ואת עומדת מול אדם אחר, בטחוה בעצמך בו בכם,
ואני אעלם.