ישבתי וניגבתי את עיני מהאבק, היה ארבע בבוקר, ורעדתי כולי, מה
זה רעדתי... היה קר, קר נורא, והרוחות השתוללו, ניסיתי להתכסות
במעיל הישן והחום אבל החורים הרבים שבו לא סיפקו הרבה הגנה...
אני צריך משקה...
קמתי ויצאתי מהקופסא שלי, איזבל ישנה תחת החופה הקטנה שלה,
שהיא קראה לה "חופת איזבלה", איזבל שלי... הרבה סיפורים
מעניינים יש לה איך עלתה לארץ לפני עשר שנים וניסתה מזלה כמנקה
בקניונים וחנויות, שם משלמים יותר, כך שמעה, אבל לא הצליחה
הרבה וניסתה מזלה בבתים שונים, אבל המצב כיום שלרוב הבתים יש
מנקה קבועה, או שמנקים בעצמם, והכסף שהרוויחה לא הספיק לשלם את
החשבונות, איזבל החלה להידרדר, לבסוף החלה לעסוק בזנות, מקצוע
שהרוויחה בו לא רע בכלל, בייחוד שסעיד הסרסור שלה, ערבי
מהשטחים שהיה באופן בלתי חוקי בארץ דאג לה למגורים ולקוחות,
איזבל מעולם לא סיפרה מה גרם לה להפסיק במה שעסקה ולהגיע לכאן,
לבית המלון שלי, אבל יש לי כמה השארות...
יש את צביקה, שהוא הסיפור הלגיטימי, היה פעם מבוסס ומאושר עם
שלוש בנות ואישה ומכונית מצובישי שנת 92, אבל במשרד בו הוא עבד
עשו קיצוצים, אחרי מספר עבודות שכשלו ולבסוף קצבת סעד, האישה
כבר עזבה יחד עם הבנות, והוא התיישב פה בבית המלון שהיה פעם
המגורים שלי בלבד, אבל לאט לאט החלו להגיע עלובי החיים מכל
קצוות תל אביב ולגור איתי פה בסמטה, שהפכה לבית המלון שלי,
המקום הכי שווה בעיר... תשאלו את כולם!
בדקתי את הכוס שלי, עשרה שקלים ועשרים אגורות, זה יכול להספיק
לבקבוק בירה, לחמם את הגוף ולשכוח את הצרות.
לי אין סיפור לגיטימי, נולדתי למשפחה ענייה שכבר הייתה בדרך
לכאן, בילדותי נשלחתי לגנוב מהמכולות והסופר מרקטים השונים כדי
להביא אוכל, אבא היה מלמד אותי לכייס, אבל אחרי עשר שנים
הפסקתי מבחינות מצפוניות, אבא היה מכה אותי ואת אימא, לבסוף
הזמן עבר וברחתי מהבית, ללא כסף, השכלה או ניסיון, טבעי שהגעתי
לכאן, לבית המלון שלי.
אני נורא אוהב את בית המלון, אנחנו כולנו יושבים ומדברים עד
השעות הקטנות של הלילה, ושלא תבינו לא נכון, זהו בית מפואר,
הקרטונים מכסים מפני הגשם, וקישטנו עם פחיות קולה וניירות
צבעוניים שאיזבל גנבה מהקיוסק שממול, אנחנו מדליקים לנו את
המדורה שלנו, יושבים על בירה מחממת וצוחקים, המשרת קרלוס מביא
לנו שמפניה מדיי פעם, חמשת הילדים שיש לי ולאיזבל חוזרים מבית
הספר ויושבים על חיקנו, מספרים איך קיבלו ציונים גבוהים
במתמטיקה וספרות, נותנים נשיקה והולכים לישון, איזבל משכיבה
אותם במיטה, ואנחנו מחליטים להזמין אוכל סיני, מהמסעדה הכי
יקרה בעיר, השליח מביא את האגרולס והנודלס והעוף שהזמנו, אנחנו
מזמינים את יצחק להצטרף, אבל הוא בדרך כלל שוכב בקופסא שלו
כעוס ומקשיב לנו, לא צריך... יותר אוכל לנו... איזבל נותנת
לשליח טיפ גדול, ועוד כמה שקלים סתם בשביל הכיף, אנחנו יושבים
על ספת הקטיפה שלנו מול האח, היא מתכרבלת בחיקי ואנחנו מתענגים
על האוכל הסיני שלנו...

חזרתי עם הבירה מהקיוסק לבית המלון, התחיל לרדת גשם, עמדתי שם,
נהנה מהמקלחת, אני לא מתקלח לעיתים קרובות... קראתי לאיזבל,
היא פקחה עין אחת והביטה בי מרחוק, קראתי לה שוב, זה לא
רומנטי? נתקלח יחד...
היא קמה וחייכה אלי, היא צעקה מרחוק שקר ושאני לא נורמלי ומה
אני מעיר אותה, אבל אחרי קצת הפצרות היא רצה אלי וצרחה בשובבות
בתוך הגשם הסוער: "את שומעת איזבל?".
"המוזיקה?"
"מוצארט".
"תזמין אותי לסלואו?".
רקדנו, אני עם החליפה המגונדרת שלי, שקניתי בקסטרו לגברים
ופפיון, איזבל בשמלה הכי יפה שלה- אדומה עם מחשוף עמוק, היא
סידרה לי את הפפיון: "יותר יפה לך עניבה".
חייכתי אליה ורקדנו ככה, שעתיים אולי, יצחק הביט בנו מרחוק
בכעס, בסוף חזרנו לבית המלון, רטובים עד שד עצמותינו, הדלקתי
את המדורה ואני ואיזבל התיישבנו ליד האח, עם כוס שמפניה שקרלוס
הביא עם קצת קוויאר, מתלבטים אם להזמין אוכל סיני.