הרגיזה אותי תמיד התופעה הנשנית, כאשר אני מנסה לומר משהו,
להסביר עניין כלשהו, להציג עמדה או טיעון, אולם נתקלת בהעדר
הבנה, ובמיוחד אמור הדבר לגבי טיעונים הדורשים למוסריות, כלומר
המבקרים את הזולת על אי-מוסריותו בעיניי. קל וחומר מרגיז הדבר
כאשר אני בטוחה בצדקתי, אלא שאת אמירתי המוסרית לא מבינים משום
שאינם רוצים בכך, או משום שאינני מציגה אותה באופן ברור דיה.
כאשר הידיעה על הצדק המוסרי המצוי בצדי נתערבת באי-יכולתי
לשכנע בעזרת הטיעון כאמור, הרי שהבחנתי שיש לטיעונים הנטייה
להפוך עורם מהגיוניים ומוסריים, כלומר הדורשים את המוסר
האוניברסלי, להטפות מוסרניות, במשמעותן השלילית, רוצה לומר
הטפות שנדמה שיש להן איזה נופך אישי בלתי-סביר, אינטרס המוצג
בעזרת אמירות דמגוגיות, ואמירות כאלה אפשר שלאחר אמירתן ארצה
לשכוח אותן, לאחר חזור הרציונאל לחיקי.

וכך היה כאשר ניסיתי להסביר לתומר אודות חברותו הכושלת עם
ענבל, הרי שאם הייתי מותירה הדברים להתנהל בעצמם, אפשר שהיה
נפגע פחות שכן לא הייתה מחרחרת בלבו הידיעה על דעתי, או שלא
היה נותן לדברים לנגוע בו עמוקות כל-כך; כך גם היה כאשר נועה
נעשתה חברתו של דניאל ובאתי אתה בדברים באשר לכך שאין זה
הוגן(!) מבחינתה משום שהיה בכך ניצול מצבו הנפשי של דניאל,
עליו אפשר שאספר בהמשך. והרי כעת תמהתי האם אין בכך משום
האינטרס העצמי שלי, לאמור שאינני רואה במעשה בלתי-מוסרי את
העדר המוסריות אלא אם כן הוא נוגע לי ישירות, במישורו השלילי;
וכן תהיתי האם אינני רואה העדר מוסריות, אפשר שאף במעשה שנדמה
לי מוסרי לו הייתי מתבוננת בו מן הצד, אך ורק מן הסיבה שלמעשה
השפעה שלילית עליי.

גם באמירות באשר הן ישנה הצביעות, תמיד נוכחת הקלות
הבלתי-נסבלת של אמירה הקודמת למעשה הסותר אותה מכל מבחינה,
באורח הבלתי-ניתן ליישוב אך שאין המבצע מרגיש כל הכרח ליישב,
לאמור שאופורטוניזם מוסרי תופס את המעלה ואין הדבקות באמירה
המוסרנית עולה בערכה על פני האינטרס הקונקרטי הנשקף מן הפעולה
הנוגדת אותה. אמנם הכל נוהגים כך, אמנם הכל חלק מן ההצגה, אמנם
לכל אין כל ערך משום העדר המוסר, אלא שצורם הדבר לכל אחד,
ולפיכך גם לי, כאשר סותרים מעשיו של אדם את העיקרון המוסרי
שלהגנתו עמד ובזכותו דיבר. אמירות כלליות כאלה, בנסחי עקרונות
מוסריים וכללים מעשיים שונים, הרי יש בהם את הניסיון הטבעי של
האדם להסביר את התופעות סביבו ואף את פעולותיו-שלו בצורה
רציונאלית, לטוות להם את מעטפת החוקים ההגיונית, או את כללי
המשחק, תרתי משמע; אלא שחוקים אלה הנאים כל כך על הנייר אינם
פועלים במציאות, ולעתים מתגלה הדבר בצורה המאכזבת ביותר.

כך, תיארתי לעצמי שלו מיכל הייתה מקבלת את הצעתו המגונה של
דניאל באשר לפתיחת יחסיו עם נועה, והייתה נבחרת להיות הניסיון
שלו לתמורותיו הרגשיות, הרי שהייתי מרעיפה, במישרין ובעקיפין,
קיתונות של ביקורת כלפי האחד והשנייה, ונעזרת בטיעונים
ההחלטיים אודות החסכים הנפשיים והכשלים המהותיים שנדרשים בכדי
להציע הצעה מעין זו, ובכלל זה כל דבריי בגנות קשרים קצרי טווח
מתוך קנאה כלפי האחרים ולא החלטיות מוסרית כלפי האחרים שברצוני
להפוך לנחלתי-שלי; הרי שכל ההחלטיות נמוגה, כאמור, כאשר פנה
דניאל דווקא אלי ולא אליה. כך גם תומר, שלאחר מספר שבועות של
התייפחות קודרת באשר לאהבתו הנכזבת, לאחר דבריו על הפצע שלעולם
לא יגליד, לאחר הליכה בתלם כלוט בערפל, הרי שלו הייתי מציעה לו
לחדש את הקשר בינינו, אף כל ההחלטיות שלו באשר לנכזבותו הייתה
נמוגה בלי הנד עפעף.

כך, סרגיי בוודאי אמנם תיאר אותי בפני ידידתו היקרה בתור בעלת
אישיות גבולית, אלא שידוע מה הרגיש לפניי ובפניי, כלומר כיצד
אמירותיו באחד נבדלות ממעשיו באחר. כך גם נקל להבין אמירתה של
נטשה, שהרי שוחחתי אתה לאחר גילוי לבו של סרגיי, ואו-אז הודתה
שהתאכזבה ואמרה, אנכי מתנזרת מעתה ואילך, אלא שלא יכלה לעמוד
בהבטחתה, כאשר, שוב, פנה סרגיי אליה וקשרם המתמיה שאין לעולם
מובן מה טיבו חזר לחיקו. גם אני חשבתי, לאחר מעשהו של דניאל,
לקבל החלטה דומה לשלה, אלא שדווקא הרהור זה בה, הגייה זו באשר
לאורח בו מלים עפות ונעלמות מן העולם, ורק המעשים בתורת
מכריעים, ואפילו הם אינם אלא הצגה, מצאתי בהגייה זו את הכוח
להימנע מהצהרות ומשינויים פנימיים ולהתמיד בעינוי הנפש שהוא
משמעות החיים. כי את ההחלטה, הרי, תמיד נקל לקבל, אלא שלעמוד
בה קשה שבעתיים; וכשאינם עומדים, אלא שההחלטה נעשתה בעומק-לב
ונאכזב עצמנו, הרי מוטב כלל ועיקר לא לקבלה מבעוד מועד, וכך
נהגתי.

נזכרתי שוב בירדן, אותו נער עם שאלותיו שאינן במקומן, ולפתע
ידעתי את שהזכיר לי אז ואת שלא אמרתי, הזכיר לי ידיד שהיה לי
לפני תקופה ארוכה, נועם שמו, והייתה לו חברה בשם נוי, אלא לא
בחברתו קודם עסקינן, אלא בנועם עצמו. היה נער שאפיין את עצמו
בבחינת מוזר, ואמנם כזה, נתן להוריו לשלוט על חייו, רוצה לומר
החליטו עבורו את כלל החלטותיו ואת היתר שהותירו לעצמו נתייעץ
בהם בכל זאת, שהרי כשאין אדם יודע להחליט החלטה חשובה עבורו,
אינו יודע גם בלעדי עזרתם של המחליטים עבורו, להחליט בהחלטה
זוטרה. לעגתי תמיד לשליטתם בחייו, אולם לא העזתי להתעמת אתם,
ואף לא אתו בגללם, ותמיד הותרתי לו לחרוך את נפשו עד אשר תנצנץ
התובנה ותבעיר כשלהבת ביער את חירותו העצמית, מעין מרד נעורים
שיאחר לבגרותו, ויתענה בתסכולו שאין על מי לפרוק. נוסף על כך,
היה לו אופי שאין להגדירו, כאילו העדר אופי כלל, צחק לעד
מדברים שאינם מצחיקים אולם לא מבושה, אלא מתוך העדר דבר-מה
לומר, ותמיד הרגיש שזולתו טוב ממנו, אבל לא התנהג מכך כאילו
מתבייש או נעדר ביטחון עצמי, אין להגדיר את אופיו וכן אין לתאר
את הלך נוהגו. אולם הכיר באופיו ולא עשה לתקנו, לא רצה או
שביקש לשמר ייחודו, או שנכשל בכך כלל ואינו מנסה עוד, וככלות
הכל לא הפריע הדבר לידידותי עמו ועל כן לא התייסרתי בייסוריו
העתידיים ולא הקדשתי להם מחשבה עוד. רק דבר אחד הוצאתי וזכרתי
לעד, הוא מבטו, תמיד מתבונן מתוח כקפיץ השעון, כאילו אינו יודע
מנין תנחת עליו המכה, כאילו היה איזו חיה מסכנה וחסרת אונים,
ושוב כל אלה שלא מתוך חשש אמיתי או העדר ביטחון, שהיו לו כלל
אלה בשפע, אלא מתוך איזה אי-נחת שדבר אינו יכול להשביע, והיה
לו בתורת הרגל, ומן ההרגל אין נגמלים, במיוחד אם אין מכירים בו
מפורשות, ולא הכיר בו כך. היה הופך כל סוגיה לשם צחוק משום
שחשש שתעיב על דמותו, היה מדבר בזכות ובגנות כאילו חייו נתלו
בכך, לא ראה את האפור ורק שחור יותר או לבן פחות, ולעולם לא
היה לו הביטחון המוחלט במה שעתיד לומר, כאילו דבריו יוצאים את
פיו אך תמיד מוכנים לחזור אם בהיסח הדעת ייאמר דבר שאין בו חן,
אשרי המתבונן. היה בכך מן השילוב המוכר אך הנדיר שבין שאיפה
לשלמות כוללת לבין רגשי נחיתות עזים, שהרי יאמרו כיצד השואף
לשלמות יכול להכיר בנחיתותו, אבל נתיישבו שני דברים אלה
באופיו, כאילו מציב לעצמו רף נמוך לכאורה מפאת נחיתותו אך
אפילו אליו אינו יכול להגיע, ובכך העדר שלמותו.

ובאשר לחברתו, עליה הועדתי דבריי, הרי נוי הייתה אחרת ממנו
לחלוטין, באופייה, במראה החיצוני שלה ובכלל דברים זוטרים אחרים
שאנו מבחינים בבני אדם אולם איננו מסוגלים לתארם, אלא שלעתים
הם עיקר האדם, ובלעדיהם אין להבינו. הרי ניהלתי אתה שיחה
בשעתו, לשם אותם ניסויים פסיכולוגיים שאני נהנית כל כך לערוך
באנשים, במיוחד כשאינם חשובים לי, ואיני רוצה להיראות כמבצעת
ניסוי בלתי-אנושי ובלתי-מוסרי, אין כוונתי לפגוע באותם אנשים
פגיעה אנושה ולזנחם, אלא באמרי שאינם חשובים לי כוונתי שאין
בדבריהם השליליים שיאמרו אל נוכח דבריי שלי, כל דבר שעתיד
לפגוע בי, ואין פסול בדאגתי לשלומי כשם שאין פסול בדאגת כל אחר
לשלום נפשו.

בדרך כלל נוטה אני לחשוב שיש לי הכשרון לפענח את אופיים של
אנשים ולהבינם חיש-מהר, בלעדי שאמרו דברים רבים כבר יכולה אני
לשפטם ולגבש תמונה כוללת אודותיהם, וודאי שתהיה נכונה ככל
האפשר, ובכך אני רואה את אחת ההנאות הגדולות בהכרתם של אנשים
חדשים, על-דרך ניתוחם כך. אולם בנוי לא הצלחתי לקרוא כבספר
פתוח, ועל כן, במידת הישירות שאלתי מהו אופייה למעשה, כלומר
ציינתי שמשיחתנו עד הלום לא השכלתי להבין לאיזה סוג של בני-אדם
משתייכת, ולזכותה יינקט שלא נבוכה אלא השיבה שתכונתה העיקרית
שרואה אותה לחשובה גם בה-עצמה וגם בזולת, היא הציניות
וההתעלמות מן הדברים השליליים בחיים כאשר הם פוגעים ומרסקים את
ביטחוננו ושלוותנו. או-אז בנפשי התחוללה סערה שבה לא פציתי פי,
שהרי בעצמי הסתגלתי לכך שלדברים השליליים איני מניחה לחדור את
המעטפת החיצונית, ומתעלמת מהם כלל ועיקר כך שלא יבואו לידי
ביטוי, ובאשר לציניות, בוודאי בעצם כך שסיגלתי לעצמי את המעטפת
יש כדי להביע ספקנות בסיסית במוסרם של האחרים, והכל משחקים
בהצגה, אין להבין את משפטו של שייקספיר על היות כל העולם במה
כביטוי אהבתו האדירה לתיאטרון, אלא דווקא ממקבת' ראוי לצטט;
שואל שם הילד מיהו הבוגד, ואמו משיבה לו שהבוגד הוא זה הנשבע
ומפר שבועתו, ויש לתלות את כל הבוגדים שעשו כן, ואז שואל מי
תפקידו לתלות את הבוגדים, ומשיבה שזהו תפקידם של האנשים
הישרים, כי אז מסכם הילד שהנשבעים והמפרים את שבועתם הם
טיפשים, מפני שיש די כאלה בכדי להכות את האנשים הישרים
ולתלותם-עצמם, ודי לחכימא ברמיזה.