אמרו לפניי שהמוסר מייצג את טובת השליטים בלבד; על כן המעשה
הרע על פי המוסר החברתי הוא למעשה המעשה המועיל לפרטים שאינם
שולטים, והמעשה הטוב על פי מוסר זה בדרך כלל מסב להם נזק. על
כן החשיבה על המוסר בקטגוריות של יעילות נפסלת, על כן אין
לראות בו כל תועלת, אין לראות בו טבעיות ויש לפסלו מן היסוד.
הכיצד? אמנם כל זאת שוב השתלב מצוין במחשבה על רוע טבע האדם,
ובהתאחדו בחברת פרטים לא זו בלבד שאין הוא מאבד את ייחוד רוע
זה בתוך כללי החברה הכופה עליו את המוסר, אלא שהרוע הגלום בו
מתבטא בחריפות כפולה, שכן כעת הוא משחק ברוע בתוך ההסכמיות
המוסרית של החברה, כלומר הנפשעות של מעשיו אינה קיימת כלל בראי
החברה, כי אם בעיני הפרטים הבודדים הנפגעים, אולם להם אין כל
יכולת להשפיע על מקומו של הפוגע בחברה. ידעתי שהכל משחקים
הצגה, ואולם לא ידעתי שהצגה זו מרושעת מטבעה, וכי אין למי
לפנות ואין בפני מי לחפש ערר בשעת פגיעה מאלה, אולם בכל זאת
פניתי בהרהור זה למיכל, שנקרבה אליי באותה שעה. נדהמת הייתה,
וקשה לתאר תדהמתה שכן תיארה אותי בתורת יצור חברתי מחודש,
שגילה בעצמו את הנפלא שביחסי חדווה עם העולם, וכי-אז נתבאר לה
שאינני כזו כלל ועיקר, ואז לא חדלה מלשכנע אותי שאינני צודקת,
שהכל אוהבים אותי ומחפשים את חברתי, כאילו חשה חובה על שעשיתי
למענה בעבר כאשר הייתה במצב דומה, אולם כשלה לתפוס שעבורה
החיים אינם בליל מורכב, אלא מסלול חדגוני ומפושט שאין בו עניין
זולת התלהבות בלתי-רצונית ואפורה, ושוב נוכחתי לגלות מה רב
ההבדל בין שידורי כלפי החוץ לבין תחושתי כלפי הפנים.

מכאן תמהתי האם יכלתי לחיות בלעדי חברים כלל, ואולי אני מסגלת
לעצמי גישה בחבריי שאפשר שאיננה ברוח התפיסה הכללית, הנני
מעדיפה "הפרד ומשול" בהם, אינני רוצה והנני מפחדת ומתייראת מכך
שיחברו נגדי, ומציק לי לשמוע על אודות פגישותיהם ושיחותיהם
בינם לבין עצמם, אפילו בנוכחותי. לאמור, אני מבקשת את קיומם של
חבריי למעני, ומחשבה צורמת ואיומה זו חלחלה לפנים תודעתי
והמיסה חומות צוננות של מעטפות הגנה, ביערה והקיצה את מצפוני
הרדום, עד אשר הבנתי שאין כך הדבר באשר לחבריי ואפילו אם כך -
הרי שאין זו אלא התגלמותו של האגואיזם הטמונה בכל אדם ואדם.

שהרי הכל אומרים שאי אפשר בלעדיהם, הלא הם התומכים בנו בשעת
מצוקה, כשם שמיכל תמכה, והמצדדים בנו במאבקינו, כשם שמיכל
צידדה, והעוזרים לנו באורח סביל כל העת בידיעתנו שהרי הם שם,
מעוז וצור מבטחים עבורנו להיאחז בו כאשר נידרש לכך, אולם
כשתיארתי כמה זמן נתפנה להרהוריי בלעדי החברים, לפיתוחי העצמי,
נמלאתי תחושה של הקרבה עצמית בעבור הזולת, פילנטרופיה
אלטרואיסטית של ממש, התורמת בלא קבלת תמורה, מתעלמת מיחסי
מיקח-ממכר האופייניים לכלל יחסי אנוש. אמנם, חבריי הם המפלט
עבורי מהרהורים אשר קשה לי לעמוד בפניהם, אולם הרי בלעדיהם
נתאפשר לי להיחשל ולדעת לאחוז במקומות בהם נכשלתי בעבר, כלומר
חבריי אינם בתורת מפלט בשעת צרה, אלא מפלט כאשר אין קיים בו
הצורך, מפלט הנוטל חישול וחיזוק במקום מפלט המציל מן התופת.
ובאשר לאלה מחבריי התמהים מדוע לי הרהורים אלה כלל, כלומר
האומרים שאין להם זמן להרהורים ואינם חושבים בחלוף השעות, אינם
נעצרים לעולם וכל יומם עובר בשגרתם מבלי שיעלו בדמיונם לרגע
תעתועים, מבלי שיהגו במאורעות ובמחשבות, הרי שנשגב מבינתי כיצד
אדם המתכנה נבון מתוקף הגדרתו האבולוציונית ישמש כך את כושר
מחשבתו הנתון לו.

או-אז החלטתי לוותר על מיכל סופית, במיוחד לאחר שנודע לי על
ניסיונותיה לזכות בדניאל לעצמה מיד אחרי שנפרד ממני וחזר
לנועה, כלומר חשבה לנצל את הלך רוחו ההפכפך ואת כשרונה הנדיר,
לדעתה, לשכנע ולהטות לבם של אנשים, שהרי קודם ניסתה לשכנע אותי
שהנני רצויה ועוד למעלה מזה, בעבור רבים, גיחוך ושטות מוחלטת
שהאמנתי לה-בשעתה, כאילו בהינף שרביט כישוף. רוצה לומר, החלטתי
שאין לי עוד צורך בחברה בוגדנית ורדודה, שאי אפשר לבטוח בה ואי
אפשר שלא לבטוח בה מבלי לאבד את חברותה, העדפתי את עצמי על
פניה ועל כן ויתרתי עליה. לאחר ששמה לב לתמורה קיצונית זו
בהתנהגותי, לאחר ניסיונות לא מעטים ובכי לא מבוטל שנלווה לכל
אחד מהם, הבינה את הגזרה, להגדרתה, וכל העת לא הסבירה לעצמה את
המקור לשנאתי זו כלפיה, לא השכילה לרדת לעומק הנסיבות וסברה
שהרי זהו רק מצב רוח בר-חלוף שאוותר עליו לכשאיווכח כמה חשובה
הייתה חברותה עבורי, כי אם לא כך היה.

הייתה למיכל תכונה שייתכן שלא השכלתי לתאר, אותו ביטחון עצמי,
כלומר הידע שכל פעולותיה תובלנה לעריצות רצונה, ביטחון המעורב
חרף זאת במידה ניכרת של העדרו, כלומר בהתלבטויות חוזרות
ונשנות, תמורות רגעיות ומתמידות כאחד של מצבי והלכי רוח,
וככלות הכל - רגישות יתר לכל דבר שעלול להתפרש כבר-פגיעה בה,
כלעומת הביטחון המוחלט שכל מעשיה אין בהם ולו פגיעה זוטרה
ביותר בזולת. אם אמנם פירשה לעצמה שפוגעת בזולת בוודאי לא יכלה
לסבול זאת, אלא שלא פירשה ולפיכך עברה לה פגיעה זו בהעדר כל
סבל או חרטה מוסריים, ובתוך כך לא נתאפשר לבריות לבקרה, הרי
נקל ומקובל לנהוג לפנים משורת הדין עם הנתפס בקיפוח מוסר על
דרך שרירות, אולם נעמד על טעותו רק בדיעבד למעשהו, כי-אז
יורדים לעומק הנסיבות המקילות ולרוב נוהגים לוותר ולמחול, אף
על פי שהמדובר בהליך החוזר ומצטלצל כדיסהרמוניה, שמתעלמים ממנה
בקלות דעת.