נהניתי מהשוואות קודמות, ומצאתי שיש לי ההנאה מן הניתוח
ההשוואתי, בו אני יכולה בכלים הרציונאליים של הניתוח לדמות
תכונות אנשים שונים בצורה המתאימה ביותר והמשקפת את התמונה
הבלתי-מעוותת של דחפיהם, יצריהם ומניעיהם. אין לי הנטייה
לפישוט רציונאליסטי, חלילה אינני סובלת הטיפוסים שאינם יכולים
לדמות במוחם אלא את ההסבר הרציונאלי, כאשר מתנגשים בערכיהם
ההגיוניים בוחרים לסמוך אך על עצמם, ומוותרים בכך על אמונם של
אחרים, שכן לא תמיד ההסבר הרציונאלי הוא בנמצא, ולעתים אין כלל
הסבר בנמצא, ואין זה גורע ואין זה מוסיף, המוסיף ידע מוסיף
הידוע.

אלא, כאשר נתקלים באדם המשקר לנו ישירות, כלומר אינו רק חוטא
וחורג מן ההסבר או מבצע מניפולציה קטנה או הגזמה לצורך השיח או
כלל שימושים רטוריים אחרים, אלא משקר לנו בסוגייה מהותית
בהביטו בעינינו, אנו לא יכולים לשחזר את האמון שאבד אפילו נעשה
מאמץ לשכוח אותו מעשה השקר. נוסף על כך, יש בשקר דבר מקומם
עבורנו, אין אנו יכולים לתפוס כיצד יגיע מי מחברינו או מכרינו
לכדי השפל המוסרי הנתעב ביותר, כלומר ויתור על היות האמת תכלית
החתירה האחרונה והיחידית. אפילו כאשר אין האדם משקר לנו, כי אם
נודע לנו על שקר שלו כלפי אחר, לדוגמא כך מיכל תיארה את
התחמקותה מאחד הבחורים הכושלים להם הבטיחה הבטחות כזב, אבל לא
בהבטחות עסקינן אלא בנימוקיה לסיום הקשר, סיפרה לאחד הבחורים
שאמה נפטרה ומן הסתם הניח לה באבלה. הסבירה אז שהיה בכך לשרת
לא את האינטרס שלה כי אם אפילו יותר את האינטרס שלו, היה נפגע
מן הקשר יותר בעתו מאשר אילו נפסק, לאינטרס זה לא היה מודע
ולפיכך לא נתאפשר לה להימנע מן השקר, אולם ראיתי בכך, כמובן,
אותה אירוניה עגומה, שכן בכדי להתחמק מן השקר הכרוך באי-הידיעה
אודות ערכו של הקשר משקרת הלכה למעשה כזב חמור פי אלפי מונים.

הבחנתי שנטייה יש לאנשים להעביר במוחם חזיונות ותעתועי רעיונות
שאין להם שחר של מציאות, ואפילו היה להם כזה, על ידי התעוזה
המחשבתית לדמיינם מונעים מעצמם את התעוזה לנקוט אמצעים במציאות
על מנת הגשם כל אלה, וכך באשר לכל דבר, אולם מתייחדים הדברים
לגבי דברים הנוגעים לדחייה בפני אנשים אחרים, כלומר כאשר קיים
חשש לדחייה ואנו יכולים, במוחנו, לתאר את החוויה כאילו לא
נתקיימה דחייה כזו. כך אנו מעבירים ומדמיינים, שוקעים בפנטזיה
לעתים שעות ארוכות, ולבסוף, כאשר מתפכחים ממנה, יוצאים מן
האשליה וחוזרים אל המציאות הקודרת, הרי שבל יתואר יגון הניכור
שבין מציאות אחת לאחרת, שהרי הנמצא במוחנו אף הוא המציאות, אלא
שאין מציאות זו כשם המציאות של הכל. וכך העברתי בראשי, שוב
והלוך וחזור, את דניאל.

הייתה נערה בכתתי בשם אפרת, שלה הנטייה החטטנית ביותר לדון
בענייניהם של אחרים, זאת ועוד, לא בלבד מאחורי גבם חיטטה
בדיניהם הפרטיים, כי אם אפילו בפניהם שאלה ונתדיינה כאילו היה
זה דינה, נתעסקה כאילו היו אלה עסקיה, ונתערבה בשיחה לא-לה
כאילו הייתה זו שיחתה להתערב בה. ניסתה להיכנס בתוך מערכת
יחסיי עם דניאל, ניסתה להתחקות אחר התרחקותי ממיכל, ונטייתה
להערות סרקסטיות ומוזרות כל העת, הביכה אותי, הקרינה על פניי
את הסלידה אשר הכל סולדים ממנה וכמעט איש אינו מראה, בגלל אותה
שליטת-רכיל שמחזיקה. היו לה אף את מצבי הרוח המסקרנים ביותר,
הייתה משנה דעתה מדי רגע, לעתים היה בה יצר העדר החברתי, הייתה
יושבת ומשיחה ככל המשיחים  ונדמתה אז כאילו הייתה מן הרגיל,
או-אז הייתה מחליפה את עורה וחוזרת לרכילותה, מסתובבת כדולה
פרטי מידע אספסופיים ממכלי האשפה, כל פניה ודמותה נדמים כאילו
נוברת בהם, ושינויים אלה בטיפוס הרי הם פנים לאותו סיפור קודם
אודות המאבד עצמותו הפנימית מפאת הרכבת מסכות לאין שיעור.
אותי, לא הטרידה עוד משום שהראיתי לה סלידתי, אינני יודעת מדוע
לא נקמה באמצעי כליה, לא עשתה כן, ונותרו בלבי אך רחמים כלפי
אי-יכולתה להישאר בדמות אחת, ולחדול מהרכבת המסכות המטנפת
ומשחיתה את עצמותה.

כשם שהיא שאלה לשלום יחסיי עם מיכל כן שאלה אימא, באחד הימים
בהם חזרתי מבית הספר עייפה אך חיוך מרוח על שפתיי לאור עיון
ודיון מרתקים שערכנו בשיעור הפילוסופיה האחרון. גיליתי בעצמי
צד מתעניין זה ושאפתי להגדיל את אחיזתו, הופכת "רוחנית" יותר
ויותר ומחפשת להרחיב את אופקיי, אולם לא בכך הדברים. אימא קמה
מכורסתה הנוחה והניחה את העיתון לצדה, לוגמת מכוס הקפה הצהובה
והסדוקה, אולם לא חשבתי שתישא דברים, קל וחומר נאום כשם שנשאה,
לא כל שכן כיוון שלא הייתה נוהגת אפילו לברכני לשלום עם שובי.
היא פתחה ושאלה לשלומה של מיכל, תהתה מדוע התרחקנו ומדוע לא
דיברנו כבר זמן רב כל כך, ובמיוחד לא היו נוחים לי הדברים מאחר
שהפיגו את מעטפת השלווה והנינוחות שאפפה אותי ואילצוני להחליפה
בסרקסטיות העוקצנית שבה נרגלתי. לא ידעתי אודות שלומה של מיכל,
לא שוחחתי עמה וכלל לא הבנתי מדוע עניינה של אימא בדברים אלה,
שכן בקושי הכירה את שמה של מיכל ומעולם לא הפגינה רצון להתערב
בחיי יתר על המידה, יותר - מן המידה שראתה במידות עצלנותה,
ייאושה, יגיעתה וחוסר-עניינה ההדוניסטים. אולם אימא ביקשה
להבין ולרדת לעומקם של הדברים, ומאחר שלא הייתה רגילה לדון עמי
בדברים מעין אלה, לא ידעה מה לומר ולא השכילה להבין טיעוניי
החלקיים שמובאים כאילו היו בליל מחשבות קטועות וחסרות הקשר,
אולם המסדר מחשבות אלה מגלה רצף מהימן ומשכנע, זוהר בחשכה
ומפזר קרינת תבוניות.

אימא ידעה רק להמשיך ולשכנעני ששומה עליי להמשיך בחברותי עם
מיכל. מיכל הייתה לחברתי היחידה והטובה ביותר משך שנים ארוכות,
ועל כן אסור לי להניח לה שעה שאינני צריכה לה עוד. חשבתי לי
אז, אם אין האנשים מקבלים אותי כשם שאני, מלאת המסכות ורווית
כזבים וסתירות פנימיות, הרי שאינני כופה עצמי עליהם; כך גם
מיכל על פגמיה איננה רשאית לכפות עצמה, ולכן כאשר אינני נצרכת
לה עוד הרי שאל לה להטרידני בכך, ועומדת לי הזכות המוסרית לכל
מעשה, משוחררת מכל מחויבות כלפיה. לא כך חשבה אימא, נוקשת
ועקבית בטיעוניה העילגים וחסרי שפר הרטוריקה, מסבירה לי כי
אמצא בחברים בחיים את הנחת והרוגע, ובין היתר את המחויבות
הנעימה שעליי ללמוד להעניק, לתת, לפזר - והחשוב מכל, ליהנות
מכך שזכיתי שידרשו הימני הענקת מחויבות זו. מעולם לא התערבה
אימא בענייניי כך, מעולם לא נשאה נאומים ודרשות מעין אלה,
שנדמה שהוכנו מראש, ועל כן טרדתי עצמי בדבריה ולא ידעתי מה
להשיב, ידעתי שצודקת עמדתי אולם לא ידעתי להסבירה, וחוש מיואש
זה של מוסריות אובדת למול מוסרניות נוקבת וכוזבת מילא אותי
ליאות ממשית בכל גופי.

שוב הגיתי במסיבה זו שאמרתי בגנותה קודם, היה בה תפקיד מיוחד
עבורי, ולא נתוודע לי קודם על היותו, של מסמר הערב או הדמות
המרכזת סביבה את כל העניין, אלא שהרגשתי בנוח עמו, הצלחתי
להתמודד, אם כי הרגשתי כל העת שאין הוא המתאים עבורי, והרי
מסקירת מצבי החברתי אין עולה מסקנה דומה. נתעוררה בי איזו
תמורה, כאילו עלה בי עניין חוזר לבריות, כאילו שוב הייתי דמות
חברתית, כי-אז אם עניין לה באחרים הרי לאחרים עניין בה. ובאותו
זמן ממש, נפרד דניאל מנועה ל"הפסקה" בה יבררו את רגשותיהם
ההדדיים, לא ידעו האם אוהבים או מה לא ידעו - לא ידעתי, אלא
שלמען ניסיון הרגשות החליטו להניח זה לזו ולבחון את שיקרה כאשר
יתעצמו במערכת יחסים אחרת. זילות של הכלל יש בכך, הרי זהו
ניסוי באחרים על-מנת לברור דבר מה אודות רגשותיך, אולם לא
חשבתי על כך כאשר עיניו הממיסות של דניאל התבוננו בשלי
בעניין.

מרתק כיצד דניאל החליט את החלטתו אבל נדמה שנכונה הייתה רק
עבורו, הרי נועה יצאה עם בחור אחר, וברור היה שעשתה כן רק לשם
הנקמה המרירה, לא היה ראוי לה והניצול שם היה הדדי, הוא נהנה
מן הזמן הקצר טרם התפכחותה והיא נהנית מתחושת הנקם, ובכן
כשנועה נפגשה עם בחור זה ישב דניאל וילל בפניי שעה ארוכה על
שאין היא נוהגת בהגינות, ובכך חשף את אופייה האמיתי של מערכת
היחסים לה ייחל עמי, שכן עוד בטרם החלה נתפכח מאשלייתו והבין
מי הנכונה עבורו, ואני פתיה, נשביתי בקסמו. הייתי עבורו רק
הניסיון, ובאותה עת מצאתי בעיניו חן משום התמורה שתיארתי,
הייתי פתוחה וחברותית יותר לכאורה, למרות ששמתי לכך לב רק
בדיעבד, והחליט לחזור לנועה, כי-אז זרקתי את המסכה הנחמדת
וצעקתי כנגדו על שהאהבה עבורו אינה אלא שעבוד עצמי ומעבר לכל,
חמור מכל, שעבוד זולתו.

לפיכך נאלצתי לפגוע בדניאל, שתעתע בי אנושות והחמיר מצבי
הנפשי, פגע וכילה את כבודי העצמי, ואין זו הפעם הראשונה
שמתעוררת בי גאוות כבוד זה אם כי לא ידעתי מנין שאוב הכבוד,
האם זו תחושתי הפנימית כי-אז יש להתעלם ממנה ולהסתירה, או
המדובר בחלק מהותי מן המעטפת החיצונית של כל אדם, כלומר הכבוד
המשותף, אלא שהייתה זו גאווה נכזבת בכאב עמום, ידעתי שיהיה
עליי לעשות מעשה שיחזיר לו את פרופורציות המוסריות שאבד עליה
הכלח. לא יכלתי להידרדר לכדי פגיעה פיזית בו, או קל וחומר
פגיעה בחברתו שכן לא הייתה אשמתה בדבר, ועל כן הגיתי לתלות
ברחבי בית הספר את סיפורו של נבל זה, מודפס באותיות גדולות
למען הכל יראו, ובהשמדת אונו החברתי אשמיד גם אותו, אעמידו
במקום בו יהיה עליו לחפש את המוסריות שאבדה. אולם אף את כלל
ועיקר דבר זה הותרתי באשר הוא, דמיון, אלא שנהניתי מנקמה דמויה
זו כאילו הייתה אמיתית, ולא הרגשתי עוד צורך בגרימת כפרה עבור
עוונו.