[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מעניין אם סרגיי הרגיש אי פעם רגש כזה, על פניו אף פעם לא נדמה
שחש דבר, והמסקרן הוא שאף בתוכו כך היה המצב, כרגע של שלג עד
שנתפס בהיותו כזה, שלג עד. ידידה טובה הייתה לו, בשם נטשה,
שניהם עולים חדשים-ישנים מברית המועצות, והתיידדתי מאוד עם
נטשה לפני שנים לא מעטות, אלא שמאז, כמו עם רבות מחברותיי,
נפרדו דרכינו, ומאחת הדרה כמעט מגורים קבועים בביתי הפכה
למבקרת נדירה, בכל פעם שהיינו נפגשות הייתה אמה מספרת בקול רם
כמה נפלא שאנחנו שומרות על קשר איתן. אין הכרח לעמוד כאן על
איתנותו - הכל יודעים כיצד חברויות ותיקות נהפכות, עם חלוף
הזמן, לעול ומעמסה שאין בהם צורך עוד; למרות שנטשה הייתה,
לעתים, אשת שיחה מעניינת, לא מצאנו בדרך כלל קורת רוח מן
הנושאים המשותפים המעטים. והאינפנטיליות הקלה שאחזה בה, מאין
חזרה לשורשי ילדותה, מתלהבת מצעצועי ילדים הניתנים בתורת שי עם
קניית ארוחת ילדים במק'דונלדס, היה בה דבר מרגיז מאוד, שאי
אפשר להתרגל אליו, כאילו התבגרת והיא נותרה במקומה, מתבוננת
בעולם חולף ואינה מושיטה ידה, מסרבת לוותר על רשת הביטחון
שמעניקים משקפי הילדות.

באשר לסרגיי, לא הייתה לי עמו היכרות עמוקה מדי, היה מתנשא
לטעמי, ונטייה הייתה לו להניח מראש שיודע טוב מכל האחרים, ולא
אומר - עד שיוכח אחרת, משום שאפילו אחר שהוכח, לא תמיד היה
מוריד כובעו ומסכית אלא לעתים קרובות היה ממשיך בלהט הדיון
כאילו לא כובה פתילו באופן בלתי-הפיך. נוסף על כך, היה מסגל
לעצמו את ניתוח הבריות לתענוג ותחביב, ומבלי שלמד פסיכואנליזה
היה משתמש בשיטותיה, וכך, ביום מן הימים, נפגשנו שלושתנו ועל
זאת אספר. כל כך טוב מכל ידע אודות הכל, עד אשר סיפר לי על
אודות יחסיי-שלי עם אנשים אחרים, ונתיימר לדעת באודות אלה טוב
יותר ממני, כאן גידף אנשים וכאן פיאר אותם, ובכל עת שניסיתי
להוסיף מלה בזכותם של אלה ובגנותם של אלה, היה משתיק אותי
בטענת העדר ידיעה, אולם כאשר גידף את תומר וטען שאינני מכירה
אותו די בכדי לדבר בזכותו, הזכיר לי ממש את אותה נערה שלמדה
אתי בחטיבת הביניים, שהרצתה לי על מערכת המשפט בישראל ואפילו
כשנתפסה באי-ידיעה לא ידעה להודות בה; והוא, אפילו שהיו דבריו
והוא עצמו מגוחכים, לא נראתה על פניו הכרתו בכך. אלא שאצלה
הייתה זו לתכונה מרכזית והייתה אדם שלילי דיה כדי שהכל יתרחקו
ממנה בגללה, ואילו אצלו הייתה זו תכונה הנגלית לעתים רחוקות,
אבל בחריפות כזו שמעוררת את להט הנפש והזעם המסנוור. אצלה
הייתה זו תכונה המתאימה לאופייה כפי שהציגה עצמה ולא ניסתה
להדרה במסכות שונות, הופיעה כשם שהופיעה ונשאה בתוצאות הנידוי
החברתי ההרסני, ואצלו תכונה זו הוסתרה היטב בעזרת שלל מסכות,
ואנשים שלא הכירו אותו כלל בוודאי היו אומרים, בהתפארם מן הצד,
שהרי הוא נער מנומס ונעים לחברה, אלא שההפך הגמור היה.

ישבנו ואכלנו את הארוחה, על ארוחה זו נאמר קודם שנטשה לקחה מן
הצעצוע הנלווה לה והתלהבה כאילו היה לה לעניין ממש, וכל העת
חולפת וחוזרת במוחי המחשבה, האם משחקת הצגה, מופע כזה, פוזה של
אינפנטיליות משום שחושבת שהופכת לנחמדת יותר, או שמא אמנם, זהו
אופייה, ובניגוד גורף לקודם, שכן קודם מסגלת לעצמה את מסכת
העדר המסכה, כאן אמנם נעדרת מסכה. אמנם יתערבו להגיד שאין
ההבדל ניכר, בוודאי לא כלפי חוץ, ואמנם, לפיכך לא ידעתי להחליט
איזו מן האפשרויות מתארת אותה נכונה, שכן אפילו היא עצמה
בוודאי לא הייתה מודעת לתופעות אלה. עניין אותי כיצד סרגיי,
שסיגל לעצמו כל כך את תחביב הניתוח, סיגל אותו יתר על המידה
והיה מקפח את זמנו בעיסוק זה, היה מנתחה, ועוד מתוקף היותם
הידידים הטובים ביותר; והרי אותי, בפניה, תיאר פעם בתור בעלת
אישיות גבולית עם נטייה למאניה-דפרסיה, אמנם לא התייחסתי
ברצינות לתיאוריה של נטשה את סרגיי אומר דברים אלה, על הכחכוח
הזועם בגרונו, אבל מאז ולעולם נשתנה מבטי כלפיו, כשם שאמון
החולף לא ניתן להשיב למקומו אפילו בתהליך מודע, כך אף כאן לא
יכולתי לחזור לנקודת מבטי שקדמה לאמירותיו אלה.

תמהתי או-אז מי מן הצדדים הדומיננטי כאן, כלומר הלא תמיד יש את
הצד האחד והשולט והאחר הכנוע, הממלא אחר ציוויו, ולא השכלתי
לפענח יחסים אלה מתוך היכרותי עם הצדדים. אמנם לא תמיד קיצונית
עד כדי כך המגמה, אולם ישנה בהחלט בכל מערכת יחסי אנוש, וכאן
לא נבררה לי כלל, ביחסיהם המיניות הייתה השלטת שכן הוא מתנשא
והיא טיפשה ועל כן אינם יכולים לדור יחדיו בלעדי המיניות, והיה
בה כדי ליישב סתירות אלה. אולם לא ברור מיניותו של מי, שכן אם
תשוקתה נתונה אליו, הרי היה זונח אותה בלא ייסורי מצפון, אין
לו מן האבירות הדרושה להקרבת נפש כזו; ובאשר לתשוקתו, הרי שלא
הייתה נתונה אליה, אמרתי ואומר שאינו נותן לעצמו להרגיש, רק
באותה פגישה נשתנו פני הדברים כאילו לא הכרתי אותו מעולם, אלא
שאפילו בכך לא היה לשנות את נקודת מבטי.

לאחר פגישתנו, נתפזרנו, הוא ונטשה הולכים בצמוד כמובן, ואני
לפניהם מתכוונת להיפרד וללכת לכיוון האחר, ואו-אז ביקש לבוא
אתי ואת נטשה ביקש לחכות, סירבה והלכה, ונותרנו אני והוא, אלא
שלא היה עלבון-מה ביניהם, תמיד היו מתנהגים כך זה לרעהו, ואמנם
לא הבנתי כיצד תבוסס מערכת יחסים על הקונפליקט המתמיד, אך אולי
היה בכך להתיר את הסתירה האמורה קודם. סרגיי נשתנה לבלי היכר
משאבדה מחיצתה, הוא חייך והתבונן וקרן וכל פניו כאילו השתחררו
ממעמסה כבדה שהועברה ממנו, אלא ששינוי זה, ולא רק משום שלא
האמנתי בשינויים כאלה, היה לא טבעי, מאולץ, כאילו קנה זה עתה
לעיניי את המסכה ועתה מרכיב אותה ומבקש שלא אזההו. לא ארחיב
בדברים - הציע לי את עצמו, הפליג בשבחיי-שלי, ואפילו מתוך
רחמים לא יכולתי להסכים לו, שכן כל העת ריחפה לפניי בבואת פניה
של נטשה, מגואלת בהעדר עניין, ובבואת פניו שלו, מכחכח בגרונו
בקדרות, ומשיח על האישיות.

אומרים שלאחר דחייה יכול להתעורר באדם האטום ביותר הרגש, שכן
הרגש החזק ביותר הוא הרגש האכזב, רגש הרחמים העצמיים - וכיוון
שהאדם מעריך יותר מכל את עצמו, הרי שרחמיו העצמיים כלעומת כל
יתר רחמיו וגחמות נפשו עשויים להובילו לכניעה הרגשית שתהפוך
אותו לבן-תמותה. אלא שברגש שלו, לא כמו ברגש של תומר, הזך
והטהור, היה מן האהבה העצמית, ההערצה הנרקיסית האכזבה, ממלאה
את הקדרה ונשפכת בצורת אותן המלים שמאז ומעולם היה על הגברים
לעמול על שכלולן, הצריכות לגלם בתוכן את הכבוד העצמי שנותר
בעינו חרף הפגיעה האנושה, ואת התוגה הקודרת המתאימה להצגה בפני
האישה אליה כמהים. מלותיו נשמעו אותנטיות כל כך, שוב תיארתי את
המסכה המורכבת על פניו, כאילו ראיתי אותו מסיר קודמת ומרכיב
אחרת, או שכלל לא טרח להסיר את הקודמת - ומלותיו לא נשמעו לי
כמלותיו של תומר, קינתו הרחיקה מניסוחיו העילגים של תומר
והייתה בה שלמות מחשבתית כאילו הצרין אותה קודם, אבל בהיתלות
שפתיו של תומר, בקרינת עיניו הריקות המתבוננות אחר-כך אל
הנקודה הדמיונית, בתהייתו על הרציונאל של סבלו, ראיתי את
שסרגיי ניסה להגיד, ללא הצלחה.

מיותר לציין שלא יכולתי להתייחס לדבריו כאל דבריו של תומר,
להשתתף בקינתו, אלא נגזר עליי להשיב לו בשתיקה דוממת, שנתפרשה
על ידיו כשיתוף פעולה והרהור האם לא חזרתי בי, והייתה לו
החוצפה, זאת - חוצפה,  אותה חוצפה גברית של אמונה כל-יכולה,
אותה התנשאות של ידיעה והעלמה מכוונת של רצונות אחרים, להעביר
את לשונו על שפתיו כאילו בציפייה דרוכה לחברן אל שלי. סטרתי
לו, ואפילו בסטירה זו היה דבר חדש שלא חשתי קודם, סתרתי על
שחשתי פגיעה בכבודי הנשי, זלזול של ממש ברצונותיי והתעלמות
בוטה, דוחקת, מרעימה, מדבריי שאמרתי לו קודם. טרקתי בפניו את
פנימיותי, ואקצר היריעה על אודות כל שהיה על לבי להרעיף עליו
בשעת זעם זו.





נעמי - חלק שניים-עשר
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני הכוסית של
הבמה




(בדרך למטבח
של תיאטרון
תמונע)


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/1/02 15:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה