חלמתי על איש שאני עומדת לפניו, והוא שרוע על הקרקע, כל עורו
מכל גופו מוסר. בחלום, לפניי רק פלג גופו העליון, מן הכתף
השמאלית ועד ללחי הימנית, כולו צבוע אדום כהה, ורק עיניו
מכוסות עדיין בעור סביבן, והן פקוחות, מתבוננות אל העולם, מעבר
לכתפי, כאילו רואות משהו נשגב מעיני כל - והמבט מתעקם ונע בלי
לנוע, האדם מת אבל מבטו זע ומתבונן בעולם. חשבתי אז שוב על
המשמעות שלי בעולם, והביא אותי הדבר להיזכר בדיון שהיה לי עם
ידידה רחוקה, ענבל, לפני זמן לא רב, כשדיברה אתי בטלפון
כל-כולה להוטה לספר לי על אודות נער שנעדר כמה ימים ולא נמצא,
האם ראיתי עקבותיו, אפילו שלחה לי תמונה שלו בפקס כדי שאוכל
לזהותו, אפשר שראיתי ואפשר שאסייע.

חשבתי שלה עניין עצמי בדבר, נגיעה אישית כלשהי, ולכן נמנעתי
מלשאול אותה לטעם מעשיה, אבל נתברר שאין לה כל קשר לאותו נער
נעדר ובכלל מקשה ומבקשת את עזרתי למרות שבעצמה שמעה על אותו
נער ממקור שני בלבד, ועוד נתפרסם על כך לא מבוטל באמצעי
התקשורת. על כן לא הבנתי את טעמה, ושאלתי לכך, אמרתי שאין לי
עניין בדברים אלה וודאי שלא ראיתי אותו נער, אפילו אינני יודעת
לקשר בין שם המקום ממנו בא לבין אזור גיאוגרפי מסוים, כל שכן
אי-אפשר שהייתי האחרונה לראותו. אלא שענבל הקשתה, הפכה כאילו
אמרתי את שאסור לומר, והרעיפה עלי מני מושגים, ניהיליסטית,
אגוצנטרית, סוציומטית, ועוד שלל ביטויים שמטרתם אחת, לגרום לי
להיכלם על ספקנותי. אבל אינני כזו שנכנעת למושגים לטיניים,
ואמרתי שלא מבינה בכלל מהו ניהיליזם ועל כן אל לה לשיח עליו,
קל וחומר, להשתמש במונח זה לגדף אחרים, אמרה שיודעת מהו
ניהיליזם, ביקשתי שתגדיר, ואמרה שהאדם המטיל ספק בכל, הוא
ניהיליסט. עמדתי על טעותה, הסברתי לה את ערך הספקנות,
הסקפטיציזם, הרי הפסול הלא אינו בהטלת הספק עצמה, אלא בשלילה
הא-פריורית של כלל ערכי אנוש; ובאופן דומה עמדתי על טעותה באשר
למידת החברתיות שבענייני, והוכחתי שיש לי יחסי חברה ענפים מכדי
לה, פי כמה. אלא שבכל אלה, לא הגנתי על עצמי, אלא על המעטפת
החיצונית שלי, ומעולם לא הרגשתי מנוכרת יותר, עומדת מנגד,
לאופן בו הכל רואים אותי ומבקשים לתקשר אתי. אמנם, אני עוטה
שלל מסכות, וככל שעוטה יותר - צריכות להיות מתוחכמות יותר,
מבוזרות יותר, מנוכרות יותר ורחוקות יותר מן האמת שבי, אבל
כעת, אפילו אני אינני יודעת מהי אותה אמת, ולא משום שאני מפחדת
לשאול אלא משום שאיני סבורה שאפיק מכך כל תועלת.

כי-אז תומר התקשר והשנאתי עצמי עליו כשם ששנאתי הכל ברגע זה,
אולם לסיים את השיחה לא השכלתי, לא יכולתי לבצע במחשבותיי אלא
דימויים ריקים של פורענות לשמה, ואפילו המלים הנקשרות מעצמן על
הלשון והשיניים בכדי לשוחח שיחה חלפו כאילו לא היו, ומלותיו
שלו הדהדו אל תוך ריק חסר מענה. תומר התקשר לאחר שלא דיברתי
אתו תקופה ארוכה, ולמרות שהתקשיתי לעמוד בעומס השיחות הרצופות,
השתדלתי להיות נינוחה ושלווה ככל האפשר, ידעתי שנקל יהיה
להעליב אותו, שכן בכדי להתקשר נאלץ לאזור את כל כבודו העצמי
ולהניחו בשולי הצלחת. במשפט השלישי שאמר, שאל תומר לשליחותי
בחיים, שאל במה אני מאמינה בתור שליחותי בחיים, וכיצד אני
ממלאה אחריה, ובכדי שלא ארגיש שהשאלה מנותקת כל הקשר, הדגיש
ששואל משום שהוא-עצמו מעורב כעת בפרוייקט מיוחד של מועצת
התלמידים הארצית המטפל בחסרי בית ומעביר להם משלוחי מזון
וכיוצא באלה, ובמשלוחי מזון אלה, שליחתם, הוא רואה את משלוחו,
שליחותו. באשר לכך לא יכולתי להוסיף הרבה, מה גם שמשיחותיי
המעטות עם עופר, שהיה יו"ר מועצת התלמידים העירונית, ידעתי
שאין מועצה זו מבצעת הלכה למעשה אפילו מחצית מן הפרוייקטים
המוצהרים על הנייר, וידעתי כמה קשה יהיה לתומר להתפכח מאשלייתו
זו - שכן דומה שהאמין בה באמת ובתמים. אבל בכל זאת, שוב השבתי
לו ברציונאליות מוחלטת שאינני מאמינה בשליחות בחיים, ארבע מלים
שהביאו אותו לכדי עוררות נפשית עליונה, ויכולתי לשמוע את טיפות
הריר ניקזות על שפופרת הטלפון, רסיסי הרוק מתפזרים באוויר, זאת
ואף את מבטו ראיתי כאילו, שוב, עמד הוא לידי.

קודם נשתדל להישמע נרגע, ושאל בשתי מלים, מדוע לא - כלומר,
מדוע אינני מאמינה בשליחות בחיים, וכשאמרתי שאינני מאמינה בכל
מטרה, תכלית או משמעות לחיי, הייתה בקולו כבר לא בלבד ההתלהבות
העניינית, אלא טון של מיסיון מטיף האמור להחזיר אותי לדרך
הישר, המלווה ברתיעה מן הברבריות והפרימיטיביות של התקדמותי
התיאולוגית, שמפגרת כל כך אחר ידיעתו הנרחבת בתחום, בוודאי קרא
את "הזר" והחליט שהוא יודע את כלל קורותיהם של שאינם מאמינים
במשמעות. לדבריה של ענבל, אינני אמנם ניהיליסטית של מעשה, אבל
בעמקי נפשי הנני ניהיליסטית של אפיסטמולוגיה, אינני מאמינה
בקיום מושגי האמת והידיעה, אבל שוב היה זה חלק מן המעטפת
להצביע אחרת, ולא אמרתי זאת לתומר. ובכן, כששמע את דבריי
הקודמים, בלהיטותו המטיפה שאל ברטוריקה זועמת וקולנית, בוודאי
קולנית מדי בשביל ביתו בן שש הנפשות בשעה אחת-עשרה בלילה, לשם
מה אנו חיים, ואם אינני רואה מטרה בחיי, מדוע פשוט לא אשים להם
קץ.

המרתק הוא שלאחר שאמר מלים אלה, עבר בקולו רעד וחשש, כאילו
אמנם חשב שעלולה הייתי להתייחס ברצינות לדבריו, או לפחות להסיק
לפתע את המסקנה החדשה הזו, שמן המעשה שאין מטרה לחיי אסיק שאף
טעם אין להם, ולכן אשים להם קץ, ואו-אז לא יוכל עוד לשוחח אתי,
מכיוון שנפגעה בכך תועלתו הפוטנציאלית יכולתי לשמוע את קולו
העיקש, הגבוה והצורם מתחלף לבריטון נעים ומסולסל, המרכך את
שאלתו כשם שנתרכך בעצמו. ואני נותרתי בקולי, ואמרתי שאיני רואה
קשר ישיר בין העדר תכלית או מטרה, שהם אינם אלא כזבנות הנועדת
להקל על חיי האדם ולגרום לו להצדיק את עצמו ואת מעשיו, קל
וחומר נכון הדבר לגבי המאמינים בגורל או בשליחות, לבין
התאבדות. כאן איבד הדיון את תוכנו, ותומר את כידונו לדון, ועל
כן סיים את השיחה במספר משפטי נימוס מקוצרים, ואף אני לא
שיתפתי פעולה יתר על המידה, ובכך נשלם.

הייתה לו, לתומר, חברה באותם הימים, אותה ענבל, אינני יודעת
היכן מצא אותה הוא, אבל הייתה ידידה רחוקה שלי, קטנה ממני
בשנה, שהכרתי היטב לפני מספר שנים, כשלמדנו שתינו בבית הספר
היסודי והייתה נוסעת אתי לבית הספר ובחזרה ממנו מדי יום, אפילו
כששעות הסיום וההתחלה שלנו לא חפפו, עד כדי כך נקשרה אליי
וכיוון שאימא מאוד חיבבה אותה, הייתה מבקרת תכופות אצלנו, ולא
הפריעה לי. אולם אפילו בשביל תומר, הייתה מן הרדוד והשטחי, היה
מוכרח להכיר בה תכונות אלה ולהוקיען, הייתה תמיד מפזמת איזו
נעימה עברית מטופשת, ובכך נסתכמה תבונתה, מעולם אי אפשר היה
לנהל אתה שיחה וכל תחומי ענייניה נסבו סביב לימודיה הפורים,
בתחרותיות נלעגת ממש לכדי פארסה על ידי חבריה לכיתה, את זאת
ידעתי ממיכל ששאלה את ירדן.

מכיוון שנעשתה חברתו של תומר, ודומה היה שחברותם תחזיק, פניתי
בעצמי אליה ושוחחתי אתה, מקווה למצוא בה מן הישן המחודש
שפספסתי או מן השינוי שחוללה בעצמה, אלא שנתבדו ציפיותיי
חלושות אלה, וכשהצעתי לה, לשם סיכום, להתדיין בפרשה המוסרית
האם תרצח אדם המפריע לה מאוד אם יודעת שלא תיענש, לא זו בלבד
שלא הצליחה להשיב, אלא שכלל לא הבינה את העניין המדובר, וכל
הסבריי לא העלו דבר, זולת משים אותי ללעג, אותו קראתי בין
סלסולי דבריה. לעולם לא הבנתי מה מצא בה תומר, ומה מעיסוקם
המשותף, שכן לא ייתכן שיושבים ושותקים כל העת ואם לאו, הרי על
מה מדברים, אבל חסכתי הרהוריי אלה ולא פניתי לאיש מהם עוד
בסוגייה, חוששת לסכסך למרות שבקרים רבים ניעורותי עם המחשבה
הזו בדיוק, כלומר כמה נקל יהיה עבורי להשמיד אהבה זו, אלא
הותרתי לה לכלות עצמה ואת שניהם בלהבותיה. ואמנם כך נסתיימה,
ותומר לא אמר לי עד ששאלתי בהזדמנות אחת או אחרת מתי נפגש עם
ענבל לאחרונה, לפי המבט בעיניו הבנתי שאין לי עוד לשאול,
והעברתי אל נושא שיחה אחר, הנושק יותר לרוחו והמסב אותה מן
ההרהור חסר הנחת. לימים נתבררה לי פרשיה זו, אבל אין סופה חשוב
כתחילתה ויריעת ההסבר נכלה לשווא ביחס זניח לערך הדברים.

רק מכתב אחד של תומר קראתי, שנתן לי לעיין בו מבלי ששלח אותו
לנמענו, והייתה בו קדרות נפש ומשב עז של דווי, עד שהמלצתי לו
לבער מכתב זה מזיכרונו, והוא הותיר אותו אצלי, כעת אצטט אותו,
פריט קטן שאין הוא פרי עטי, אבל המסמל והמדגיש את הקודם לו.
"אני מודע היטב לכך שאין סיכוי לשום דבר בינינו," כתב, "ואני
יודע היטב שאין לי כל זכות להשתלט לך על החיים או להיות
אובססיבי לגבי בילויים משותפים ביחד, אבל הצד הרציונאלי פשוט
לא מתיישב עם הצד האי-רציונאלי, ואם זה היה רק זה, דיינו; אולם
הבעיה היא שהצד האי-רציונאלי הוא הגורם את הכאב הנפשי ואני לא
יכול להרגיעו בעזרת טיעונים רציונאליים," ומסיים, "פתטי?
בוודאי. אהה, מלים אינן יכולות כלל להקל על כאב נפש." עוד שאל,
"כיצד ייתכן שאין עוד us כאשר מלה זו מורכבת רק מצירוף שתי
אותיות, ממש כמו צירופנו - אני ואת?" לעולם לא השכיל להבין
כיצד ייתכן שנפרדו, כיצד ייתכן שזוגיותם שערבה כל כך לביטחונו
העצמי הניחה אותו לפתע בדד ונכלם, חסר הקשר.

רגשותיו גאו וחזרו, נסוגו ועלו שנית, כאילו היה ילד תמים
המתאהב לראשונה, שקשר מסתיים לעיניו לראשונה, שמעולם לא שמע את
סיסמאות הדחייה הנלוזות, שלא יודע להתמודד עם נפשו ולא יודע
להדחיק, לא יודע כיצד להעביר את הכאב ולא להגות בו, שכן כאשר
נסבים להגות בכאב עצמו, במקום במניעים לו, שאינם מוצדקים ועל
כך יש לעמוד, הרי שמתייפחים עוד ועוד על עצם הרגשת הכאב, ובכך
אין אלא מחריפים אותו. לא היה כל כך מאוהב, אלא שהשלה עצמו
באריכות דברי ימיהם יחדיו, ולמעשה לא היה עבורה אלא בתורת
חוויה רדודה מתוך המינימליזם לפיו נותנת את המבוטל לחיים,
ומנסה ליטול את מירב האפשרי. נסתכם בכך ששוב ושוב שאל האם תשוב
אליו, האם יחזרו ימי זוהרם, כאילו מבקש להשיב ולהקים לתחייה את
המת שאינו נתון לכך עוד, וכמו המת בחלומי, שמבטו עוד מהלך וזע
בעולם, מעיב על החיים, כך גם אהבה מרוטשת זו המשיכה לחרחר את
הכאב בנפשו, וזמן רב עבר עד ששבע ממנו, או שטעם מכל מידת
הרחמים העצמיים. ועד שהבחין לבסוף בהריסה העצמית, נשלמה זו
כמעט עד היסוד ונותר לו חורבן פנימי, הרי אוזלת נפשו של האדם
ככל שהוא מתאר אודותיה, כשם שאוזלת הדיו בעט לאחר השימוש, וכך
אזלה נפשו של תומר, ונותרו בה רק הדיראון והחרפה. לא יכולתי
להזדהות אתו, שכן כל העובר חוויה זו של דחיקת הרציונאל
והאי-רציונאל ולו פעם אחת, אינו יכול עוד להבין לרוחם של אלה
שחוויה זו עודה-אצלם, מתעצמת ונעלמת, בורחת וחוזרת, ואינם
זוכרים כיצד התמודדו עמה. בכך, אפשר, גלומה ההוכחה הניצחת לכך
שאין הפתרון במודע, ועל כן אין אנו יכולים לתאר את הליכו,
ואפילו את האופן בו הגענו אליו, אלא יכולים רק לתאר את תחושת
החירות המוחלטת שלאחר תלות שנדמתה נצחית.

תלאותיו של תומר תוארו כאן, אפשר, ביובש-נפש ודעת משווע, שאין
בהם אלא את הקדרות האפורה של התחושה, את הרגשת העדר המוצא ותו
לא להם, אלא שלא בכך מסתכם העניין, אין המדובר בניתוח מצויר
היטב של תחושות אנוש, כי אם במערבולת יצרים פנימית שאין יודעים
כיצד להתמודד עמה, עם סבל נפשי שאין הוא אלא כאב, כאב של העדר
ביטחון והעדר ידיעה, כאב של התייפחות וכאב שנדמה שהוא פיזי
כמעט, העוקץ את הלב והמקונן בנפש, מתמזג בארסיותו, הפורט
נקישות עמומות אך אדירות על מיתרי המצוקה, כאב המשדר לכל
עצמותו של האדם את התחושה שאין הוא ולא כלום לעומת כאבו, לא
כאבו בתוכו, אלא הוא בתוך כאבו, כאבו הוא הוא-עצמו. המדובר
בהבכה חוזרת ונשנית של האדם בפני האחרים ובעיקר כלפי עצמו,
התפתלות פנימית בניסיונות להשכיח ולאבד את כאב הנפש ולו לרגע
בודד, האשליה העצמית שהרגש כבר עבר וניתן להמשיך הלאה, כי-אז
הוא חוזר וביתר שאת דוקר ומקומם את פנימיותו, מעמסה ונטל על
כתפיו, בוער ומבער כגחלת שננשפה בה רוח חיים בכישוף, שאין אנו
יודעים את מקורותיו, כאילו כל נפשו של האדם נוסקת לגבהים ושוב
נופלת לתהום, וכל הפנים מתהפך ומשתנה, שכן אדמת הסביר והנורמלי
אינה עוד תחת רגליו, אינה עוד בתורת ייחוס עבורו, אינה אלא
מרחפת אי-שם, ובכל מאודו שואף אליה האדם, אולם נכשל שוב ושוב
בשאיפתו.