[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק אחד-עשר

מיכל הזמינה אותי למסיבה, ולא יכולתי שלא ללכת, הייתה זו מסיבת
יום ההולדת שלה, והתעקשה מאוד שאבוא, ביקשה אפילו שאעזור לה
לברור את רשימת המוזמנים, שאמנם לא הייתה לשביעות רצוני אבל
מיכל ביקשה רק את חותמת הגומי, אינני אוהבת כשמבקשים ממני חוות
דעת ואו-אז נעלבים מביקורת, אבל את הגומי קיבלה. היה במסיבה זו
נער מוזר, צעיר מאתנו בשנה, שהכירה באזור מגוריה החדש. כמובן,
לא חשבה אפילו על קשר מחייב כלשהי אתו, אבל אמרה שדיבר אתה ערב
המסיבה וביקש לפגוש אותה, אמרה שמארגנת מסיבה, ואז הזמין עצמו
אליה - אף שלא יכיר בה איש. היו עוד אנשים כאלה במסיבה, מה
שנוגד את הכלל היסודי ביותר לפיו יש אחוז מינימלי של אנשים
שמכירים זה את רעהו, מה שמאפשר את יצירת הקשר המשותף ההתחלתי
בלעדיו נועד כל אירוע כזה לכישלון או להתפוררות לקבוצות, אולם
ידיעתה של מיכל בארגון אירועים כאלה לא הייתה נרחבת. גם לי לא
היה ניסיון רב אבל למדתי מניסיונם של אחרים, שכן רק הטיפשים
אינם מחזיקים אלא ביכולת ללמוד מטעויותיהם-שלהם בלבד.

קראו לו ירדן, שם מוזר לטעמי אך מעניין, והתיישב לידי, ממש
אינני מבינה מדוע, כאילו הייתי מסמר הערב או שריכזתי סביבי את
כל תשומת הלב, ומדוע, אך ורק משום שאימתי הסברתי להוריה של
מיכל אודות אותם טעמי יין שונים בבקבוק שעמד על השולחן - אזי
אפשר, אבל מתוך כעשרים האנשים, מרביתם התקבצו סביבי, שתיתי
הרבה מאוד אך לעולם לא איבדתי שליטתי המוחלטת על דבריי שאמרתי
ויכולתי הניתוחית לתפיסה, כלל ועיקר. ירדן הכיר לי עצמו, רוצה
לומר אני אותו כבר הכרתי, אלא היה עליו לברור מי אני קודם, אמר
ששמע עליי סיפורים ממיכל, לא תיארתי שהם קרובים כל כך שני אלה,
שידברו אודותיי, אז לא שיערתי עוד, היה זה לפני דיבורי
ההתאבדות, שאין בקרבתם-ביניהם העניין אלא בקרבתי למיכל. היה לו
מבט מוזר בעיניים, כאילו זו הפעם הראשונה שהוא נמצא בחברת
אנשים כה רבים, או למעלה מזאת, כאילו זו הפעם הראשונה שנמצא,
בכלל, בחברת אנשים, תופעה מרתקת ללא ספק, והוא נדמה כשמסתכל לי
בעיניים כגור מיותם וגמלוני, ובקולו שמעתי את היבבה, אינני
יודעת האם היה בה יותר מן המסכנות או מן הגיחוך, הנוטים לעתים
קרובות להשתרבב זה בזה.

מעולם לא פגשתי מישהו, קודם או אחרי כן, שלא ידע להתאים עצמו
לנסיבות, ובכלל זה להתאים את נושא שיחותיו עם אחרים. לא תיארתי
שברצינות שאל, אבל ניסה לשיח עמי על-אודות משטר הקולונלים
ביפאן, ואמנם ידעתי בקווים כלליים מיהם אותם קולונלים ומהי
אותה יפאן, אלא שנקל להבין מדוע בחרתי להתעלם, להדחיק ולהתחמק
משאלותיו אלה, ואז עבר לדון באוניברסליות הגורל האנושי, באופן
בו ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ועוד, עד שהרגשתי שוב כאילו
מרחפת, כאילו בחלום, האלכוהול מתמיה אותי האם אמנם אני חווה את
שאני מרגישה, ומרגישה את שאני חווה אם לאו. אותו מבט מיותם לא
נעלם מעיניו, אבל הפניתי צדי אליו ושוחחתי עם אחרים שנקלעו
לקרבת מקום, שוב שאמרתי הייתי כמסמר הערב, והוא ישב שם במקומו
ושתק עוד דקות אחדות, אחרי כן קם ממושבו והלך. האלכוהול התסיס
את מחשבותיי, לא עקבתי אחריו אפילו במבטי, ולא נקרה בדרכי, ועל
יחסיו עם מיכל לא שמעתי עוד, למרות שאחרי כן נתוודתה שבדתה את
סיפור היכרותם, הוא מכיר אותה מספר שנים, והיא הייתה ידידה
טובה מאוד שלו עד שעברה למקום מגוריה הקודם, שם הכירה אותי,
ועוד רבות ורבים, וזנחה את הקשר אתו שהיה לה בבחינת יחיד
או-אז, החליפה את האחד העמוק ברדודים רבים. וזה טיבו של אדם
ואף טבעו, להחליף את שטוב לו עמו ולהעלים מעיניו את טעותו, שכן
אם יודה בטעויותיו בפניו, ואינו יודע ללמוד מהן, לעולם לא
ישלים עם עצמו.

כל כך הרגיז אותי אז ירדן, כמעט והזכיר לי נערה אחת שלמדה אתי
בשלוש שנות חטיבת הביניים, אף היא בעלת שם מוזר, שדומה שנעלם
מן העולם אבל הנה שוב מופיע. היה לה קול מרגיז ביותר, רק קולה
הניא ממנה את האנשים, וכיוון שידעה לאחר שנים שאין בקולה אלא
להרתיע ולהרחיק, סביר היה שתמאן להשתמש בו, אלא שצעקה כל העת
במקום לדבר, זאת ועוד הוסיפה בתוכן דבריה. כך דיברה, עד שהיה
בדברי ירדן להזכיר את דבריה, אני זוכרת שניסתה להסביר לי על
מערכת המשפט בישראל, וכל כך מעט ידעה לעומת שסיפרה, עד שהסתבכה
בגרסותיה-עצמה, נכשלה וכשנעמדה על סתירותיה אפילו סומק לא עלה
על לחייה, ורצף דבריה לא נקטע. המשיכה ודיברה בגנות הכל וברוחב
לב של דיעבד היה בה לבקר את כולם, לא ידעה לפרגן לאחרים ולשמוח
את שמחתם, או לכל הפחות להימנע משמוח לאידם, ביקשה למצוא פגם
ורבב בכל אחד על מנת להעלות עצמה מעליהם; אינני יודעת מה עולה
בגורלה בשנים אלה, אבל אנשים נותרים כאלה לעד, יחליפו עורם אך
לא תידם שאגתם. שהרי שני סוגים של אנשים בעולם מבין אלה
המבקשים לרומם מעמדם וביטחונם העצמי בעיני אחרים - יש שיעשו
מעשים טובים או יציגו מעשיהם כך שייראו כאלה, לאמור - יחפשו
להתעלות ולהתרומם מן האחרים; ויש שיבקשו להשפיל ולפגוע באחרים
על מנת ליצור יחסי עליונות ונחיתות עילגים וצורניים בלבד, אך
המספקים את רצונם העלוב.

לפני זמן קצר נתקלתי בנערה זו שוב, ונודע לי אודותיה פריט אמת
שאין להאמין בו לאשורו, עומד בבחינת גולת כותרת כל חיפושיי
וחקרי אודות נפש האדם ועיוותיה המגוונים, לאמור שאין חדש תחת
השמש אולם מוצאים בישן דברים אותם לעולם אי אפשר היה להעלות על
הדעת. אקדים ואומר, אין בי כלל כל דעה כלפיה ואף אינני יכולה
לתאר אותה - כיצד זה להיות כמוה, להתנהג כמוה, לחיות כמוה,
לחזור הביתה לביתה-שלה, לשוחח עם מכריה כמוה, והעיקר, שנאמר
מעשי אדם חד הם מחשבותיו אידך, אולם ערך המעשה חד והמחשבה אין
להעריך - לחשוב כמוה. ביום מן הימים החליטה לעצמה, ככל הנראה,
שכדוגמת כל הבנות שומה עליה למצוא לעצמה בן-זוג, וכאן שמה עינה
ולבה באחד, אינני יודעת את שמו ולעולם לא אדע, וודאי היה נעים
סבר ויפה מראה, אולם כידוע אין תוכן היטלן של מחשבות זוגיות
כלפי המציאות מהותי, אלא עצם הטלתן עליה. עמדה בהחלטתה והציעה
לבחור זה חמש מאות שקלים בכדי שיאות להיפגש אתה, ואף נשיקה על
שפתיה יעניק לה לדיראון עולם.

תנועותיה כה חדות, וכאילו ניתן להכיר כל תנועותיה מתיאור זה,
שוב עמדה לפניו ושאלה אותו זאת, הכל שומעים ומדוממים לשמוע
תגובתו, צחוק של נחת נשמע מפיו ועל פניה מופיעה הבעת התנשאותה
הרגילה, עיניה נאטמות כאילו לא הופיע בהן כל ניצוץ של אנושיות,
אפילו גוון עורה משתנה והיא נעלמת אף שעודנה עומדת הלומת צחוקו
וכמו הדודה מרים, משקיפה לנקודה דמיונית בעיניים עיוורות.

לפני זמן קצר נתקלתי בה שוב, ונודע לי אודותיה פריט אמת שאין
להאמין בו לאשורו, עומד בבחינת גולת כותרת כל חיפושיי וחקרי
אודות נפש האדם ועיוותיה המגוונים, לאמור שאין חדש תחת השמש
אולם מוצאים בישן דברים אותם לעולם אי אפשר להעלות על הדעת.
אקדים ואומר, אין בי כלל כל דעה כלפיה ואף אינני יכולה לתאר
אותה - כיצד זה להיות כמוה, להתנהג כמוה, לחיות כמוה, לחזור
הביתה לביתה-שלה, לשוחח עם מכריה כמוה, והעיקר, שנאמר מעשי אדם
חד הם מחשבותיו אידך, אולם ערך המעשה חד והמחשבה אין להעריך -
לחשוב כמוה. ביום מן הימים החליטה לעצמה, ככל הנראה, שכדוגמת
כל הבנות שומה עליה למצוא לעצמה בן-זוג, וכאן שמה עינה ולבה
באחד, אינני יודעת את שמו ולעולם לא אדע, וודאי היה נעים סבר
ויפה מראה, אולם כידוע אין תוכן היטלן של מחשבות זוגיות כלפי
המציאות מהותי, אלא עצם הטלתו עליה. עמדה בהחלטתה והציעה לבחור
זה חמש מאות שקלים בכדי שיאות להיפגש אתה, ואף נשיקה על שפתיה
יעניק לה לדיראון עולם.

תנועותיה כה חדות, וכאילו ניתן להכיר כל תנועותיה מתיאור זה,
שוב עמדה לפניו ושאלה אותו זאת, הכל שומעים ומדוממים לשמוע
תגובתו, צחוק של נחת נשמע מפיו ועל פניה מופיעה הבעת התנשאותה
הרגילה, עיניה נאטמות כאילו לא הופיע בהן כל ניצוץ של אנושיות,
אפילו גוון עורה משתנה והיא נעלמת אף שעודנה עומדת הלומת צחוקו
וכמו הדודה מרים, משקיפה לנקודה דמיונית בעיניים עיוורות.

שלישי במסכת זו הוא רפאל, נתעקש שיקראו לו כך ולא בכל קיצור
דקיצור, לא היה בו כל פסול ואפילו בתקופה אחת סברתי את פניו,
אלא שהיה לו מן הגנאי שישב ושוחח אודות יציבותו הנפשית, העדרה
למען הדיוק, אמר ועבר, פרש את כל עברו והווייתו, וביקש שידרשו
עבורו באשר טומן לו העתיד. ואין הכוונה להגיד באוב, אלא שרצה
לשתף את הכל, חבריו וידידותיו, בכל תחלואי נפשו וקשייו, גידף
את הרדודים בנפש והעמוקים בדברים, וחסכיו הנפשיים, אף שלא היה
מודה בכך לעולם, לעד הקבילו לחסכיו החברתיים מהם סבל. תמיד
כדאי להביא את דברי אמי כהוכחה לסוגיות כאלה, פעם אחת ראתה את
רפאל, שמעה שלוש מלים מוצא פיו ואמרה לי בלחש שאין הוא אלא
הריק בכלים שבגנותם מדבר. מכאן שהמסב את הדיון על יציבותו
הנפשית, דינו הוא שמצדיק את מעשיו האומללים בעזרת אותה
פסיכולוגיה משמימה, וכן אף פעם לא היה מחדש אלא ממחזר מחשבותיו
הקודמות, עד שלשהות במחיצתו הפך לתרגיל בהישרדות ממש, כיצד
לשתוק ולהתעלם, לקצר שהותך זו, פן תיחרף נפשך מן השעמום האופף
אותו והקורן ממנו, מעיב כמו האוויר הקיצי של תל אביב.

תכונה יש בי שאני אוהבת, והיא שתמיד כשאני מבקרת אחרים, מתעורר
בי הרצון לביקורת עצמית באופן מחודש, שכן הרי רק את ששנוא
עלינו בעצמנו מוצאים אנו ושונאים אצל האחרים, ומכאן גורס שלמען
השג הצדק המוחלט עלינו לרדוף את השנוא עלינו באחרים, הוא השנוא
עלינו בעצמנו, בעצמנו, כלומר הפוך להפוך את התהליך לשיפורנו
העצמי. ואמנם, שאלתי אותי אז את השאלה האם אני מקובלת,
במשמעותה הקדמונית של המלה כפי שנתפסת אצל מלכי הכיתה
ושוליותיהם בבית הספר היסודי. מיהם אותם אנשים שהפופולריות
שלהם בכיתה היא הגבוהה ביותר, ומתמיה שעניינה אותי שאלה כזו,
שכן כידוע לא היה לי כל אינטרס ליהפך לפופולרית ביותר, אלא שכל
שרציתי היה לברור את מצבי רק לשם העובדה, ולהסיק אודות ארשתי
החיצונית. הסקתי אודות מעמדי, זו וזו מקובלות יותר, ואולי גם
זו, אבל ככלל המצב איננו רע, ובאשר להם, הוא אמנם המלך השלט
אבל לא יצווה עליי, וגם כאן המצב איננו רע ככלל.

חשבתי לעצמי מהו תפקידו של מוסד חינוכי זה בו אני לומדת, אם
איננו לשימני בתוך מסגרת חברתית נוקשה, והרי אמרו לפניי שאין
לאדם כל ערך בפני עצמו אלא בהתקשרותו לפרטים אחרים, לאמור - אם
אין לו מסגרת אין לו ערך, אלא הערך נקבע מתוך אותה מסגרת, וכך
מצדיקים משפטים "טוב למות בעד ארצנו" ומקריבים החיים בעד פיסת
חול עקובה מדם. אולם באשר למסגרת כאמור, מניחה את הדעת הסברה
כי בית הספר אמנם נועד להעניק ערכים מסוימים, וניתן להוכיח זאת
בנקל, מאחר שאדם איננו נולד עם ציווי מוסרי אלא מפתח אותו
בעזרת התבונה של הסובבים אותו, ועל כן המסגרות אמנם מעצבות את
חייו; בהיות בית הספר מסגרת מן המשמעותיות המעצבות את השקפת
עולמו, הרי כורח עליו להקנות ערכים בין אם שם לו הדבר למטרה
ובין אם לאו. ובדבר הערכים שמעניק הרהרתי לעצמי, ולא ידעתי
להשיב, מאחר שאפילו הבחירה בין ערכים שונים שאליה מחנך הנה ערך
בפני עצמו, לאמור - אין כלל בלא יוצא מן הכלל זולת כלל זה,
ואמירה זו דקרה את עיניי בכל שנות לימודיי. כך לימדוני באשר
לאבולוציה של בני האדם, לאמור - קיים חוק טבע על פיו האדם
התפתח כך שיוכל לגבש לו מוסר הסותר את חוקי הטבע; אולם לא חשבו
שכלל זה נוגד אף את עצמו, מאחר שאף הוא מחוקי הטבע.

ואם היה דבר בבית הספר ללמדני, הרי הוא שאין לסמוך על אף אחד,
בכלל זה עצמך, בקבלך החלטות, וכי לעולם לא תגיע לאמת, ואל לך
לפעול על פיה. כוחה של האמת יפה בתיאוריה, איננו יפה במציאות;
ואם משתמשים בתיאוריה על מנת השג תוצאות במציאות, כושלים עקב
אקסיומת מוצא שגויה, כי הרי מוטב השקר מן האמת.

יפה הרהור זה מאחר שאינני יודעת מה צופן לי העתיד ומעולם אינני
חושבת על כך, ואם העמקתי במחשבה זו הרי נתקלתי במחסום מן
המחסומים שהצבתי לעצמי, מחסום מודע שהפך בערוב השנים למחסום
שאינני יודעת עוד להסירו; כאילו ביקרתי לפני זמן רב בעקלתוני
הבלתי-מודע, בחנתי ובדקתי ושיניתי ותיקנתי, אולם כעת הכל הוזנח
ואינני יודעת לשוב לשם ולתקן, אינני יודעת לבחון ולבדוק, וזרעי
המחסומים העתידיים הנצו ופרחו ומאיימים כבר על המודע.

וכששאלתי את חנה, המחנכת שלי הזכורה לשמצה, היכן וכיצד אדע
למצוא ייעודי בחיים, מה צופן לי העתיד וכיצד אדע ללכת אחר צו
מצפוני, אחר רצוני, לקבל החלטות ולפעול על פיהן, ענתה שעליי
ללכת במסדרון עד לקצהו ולא להביט קדימה, עד אשר ארגיש את ראשי
נחבט בקיר, כי-אז אדע שהגעתי.





נעמי - חלק עשירי
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז היא חבטה בי
בקרש גיהוץ
וצעקה: "מקומה
של העיסה במטבח,
הא?"



חרגול מעיד על
עיסתו


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/1/02 15:32
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה