באותה עת עשיתי דברים רבים לראשונה בחיי, למשל שמעתי את
לוצ'יאנו פאבארוטי שר אריה מתוך "לה טרוויאטה" של ורדי, יצירה
נדושה למדי אבל קולו המדהים כאילו ביקע את חלל האוויר בחדרי,
שם ניגנתי את היצירה מהתקליטור, ניגוני הכינורות ברקע, לא
מפריע זה להם ואלה לו, והם מתחזקים ונעלמים, בוהקים וכהים,
קולו עולה ונוסק למרומים ואינו מתרסק חזרה לארץ, כאילו אין
גבולות לו. או-אז מגיע ההפסק, ושוב חוזר הניגון, ושוב השקט
שלפני הפאבארוטי, עולה ומצטלצל וגבוה, ואינני מבינה מלה ממלות
האריה, אבל יודעת שיש לפניי משהו מרהיב, דקות בודדות של התעלות
בהרמוניה מושלמת בתצליל, או שאולי ההתגלות, רק ברגעים כאלה
יכולים אנשים להגות שמא ביקר אותם משיח האל ולא ידעו.

היה לי חניך, עולה חדש מבלרוס, שהייתי אמורה ללמדו עברית
וחשבון ולעזור לו בשיעורי הבית  משך שנה תמימה, פעם או פעמיים
בשבוע לכמה שעות, בהתנדבות מוחלטת, או ליתר דיוק נידבו אותי
חובת התנדבות זו, ונקראה התנדבות. הילד למד בכיתה ד', רמת
הישגיו הייתה סבירה אבל סירב ללמוד את השפה משום שבבית דיבר רק
רוסית ולא היו לי פתרונים להתיר את מצוקתו, ועל כן בחרתי
להתעלם ממנה, ולבלות את השעות המציקות לשנינו, בעיקר לי מאשר
לו, במשחקים שונים, צפייה משותפת בטלוויזיה, וסתם שיחה על
דברים שבתחתית ביבי עולם אבל היו עבורו בעלי חשיבות, כאילו לא
היו לו כלל סולמות עדיפות לענייניו.

ממש כמו אז עם הדודה מרים, שיחקתי נגדו דמקה, וסבתא שלו באה
והצטרפה למשחק, אמרה שתביס כל אחד והפסידה לי במהירות, אמרה
איזו ילדה נבונה והלכה לחדרה, בוודאי נבוכה במקצת אך לא חושפת
מבוכתה, אפילו בגבה הזקוף שומרת על ארשת בלתי-מנוצחת של דור
שעבר מן העולם, שאינו יכול להודות ולהיגאל בדראונו. באשר לאם
הילד, הייתה פרודה מבעלה שנותר במולדתם הקודמת והותירה עגונה,
אולם לא נתביישה להביא חבריה הגברים הביתה, היה מספר לי איגור
כיצד שמע בלילות מה שלא ידעה להסביר לו סבתא, מפאת גילו, ולי
תפקידי הרם לא הותיר. בדידותה של האם, אם כן, לא הייתה בה
בדידות של ממש, ואפילו אני כשראיתי את גנדורה נכנס בדלת, עמה
ריח בושם ופרווה יקרה שנתן לה אחד מגבריה שכן לא פרנסה משפחתה
ואילו סל הקליטה עמד לאזול, הבנתי עוד בפעם הראשונה מה מצוקתו
האמיתית של חניכי לעומת זאת שהוצהרה בטפסים עליהם עמדה חתימתו
של מרכז פרויקט התנדבות החובה הזו.

זנחתי בסופו של דבר את איגור אפילו לפני תום כהונתי בתור
החונכת שלו, הרגשתי שאיבד עניין בי ואני לא הצלחתי לפתח עניין
בו, ובכלל חשבתי שאי-אפשר לכפות על אדם להתנדב ולתרום מעצמו
כאשר אינו מעוניין לעשות כן, לכן לא הרגשתי כל ייסורי מצפון
כאשר לא התקשרתי שבוע, שבועיים, חודש וחודשיים, ומרכז הפרויקט
לא אמר דבר, על כן הנחתי שנפטרתי מעולו של זה וזה נפטר מעולי
שלי, מקווה שסבתא שלו למדה לשחק דמקה מעט טוב יותר, יכלה להיות
כמו הדודה מרים, אלא שהדודה מרים נתכנסה בעצמה תמיד ולא היו לה
גאון רוח ויוהרה כמו לזו.

יוהרה כזאת הייתה גם למחנכת שלי בכיתה ט', חנה, ואין לי תלונות
רבות כלפיה אלא באפיזודה אחת, אז התיימרה לדעת טוב ממני והכל
לתועלת מוניטה ממוניטיה. היה מעשה בטיול השנתי לאכסניית נוער
בשלומי, שבאצבע הגליל, והייתה שם אכסניה נפלאה, והכיתה שלנו
עוד לא אכזבה אותי אז כשם שמאכזבת היום, ולכן קיוויתי לקורת
רוח רבה מנסיעה זו, מה גם שאימא האיצה בי לנסוע, לבל אאבד קשר
עם חברותיי הנפלאות לשלושה ימים תמימים. בלילות ישנו, ארבע
בנות בחדר, אלא שאיש מהשכבה לא היה נותר כל העת בחדרו, אלא
מסתובב בין החדרים, ואפילו אחרי שעת כיבוי האורות היינו יושבים
ברחבת הכניסה לאכסניה, שכן בחוץ היו ימי מאי חמים, או בחדר
האוכל השומם והחשוך. באשר כך, אינני מבינה עוד היום מה מטרתם
של טיולים שנתיים אלה, שהרי ההנאה שניתן לקבל מתחושת העדר, או
בלשון מוצרנת, הקולקטיב, ניתן לקבל גם בלעדי מסגרת הטיול, ועצם
הטיול, היינו מסלוליו, תנאי הלינה, האוכל וכל אלה מאז ומעולם
גרמו לי סבל לא מבוטל. העדיפות של החברותא לעומת מנות קרב
לארוחת בוקר, צהרים וערב הנאכלות בתוך דיר חזירים המתאים,
אפשר, לאכסונן של מנות אלה אבל לא ללינת אדם, התקבלה תמיד לא
על פי שיקול פשוט זה, אלא כתוצאה מהליך שכנוע ממושך, שלעולם לא
הצלחתי להיפטר ממנו.

לאוהד אף פעם לא היה יותר מדי טקט, וגם לא היכולת להבין מתי
אינו רצוי. אינני אוהבת אנשים שדרוש להבהיר להם כמה אינם
רצויים, וכיוון שלרוב איני מוצאת בעצמי את הכוחות להסביר להם
את הדבר, הרי שהם נתלים בחמת הספק ונותרים בחברתי, רחוקים
מלהנעימה או מלהסביר את פניי. כל שכן שונאת אני אנשים כאלה
מכיוון שאני עצמי איני כזו, ומרגישה מהר מאוד כשאינני רצויה,
כאשר שולחים אליי מבטים חסרי סבלנות, אינם מקשיבים או מרוכזים
בעניין אחר, או שאני מרגישה חוסר התקשרות בסיסי שאינו מותיר
תקווה לשיפור בגבולותיה של אותה שיחה עצמה, בכל המקרים האלה
אני מעמידה פני עסוקה בעניין אחר וחוזרת על עקבותיי, יודעת
להבין לתועלת הכל. ואוהד, חיזר אחריי בבורות ובברבריות מתחילת
אותה שנה, תלמיד חדש היה בבית הספר ומיד מצאתי חן בעיניו, אלא
שהיו לו מספר תכונות אופי שפסלו אותו על הסף, הגבוה בכל אופן
בשביל בנים כמותו, ועל כן לא נעניתי לחיזוריו והתעלמתי מהם.
אלא שהיה בכך משום תמריץ נוסף עבורו, ממש כשם שתומר היה נלהב
כאילו יצא נשכר מאותה נשיקה תלויה באוויר, כאילו לא ברחתי
מותירה אותו חסר אונו. אולם אוהד לא הציק לי במיוחד, ולא השיג
אפילו את מספר הטלפון כדי להציק לאימא שלי שתאפשר לו לדבר אתי,
וכלל שכחתי ממנו טרם הטיול משום שדומה היה לי שעבר, לבסוף,
להתמקד באובייקטים מיניים אחרים, והפנה כלפיהם את שלל הערותיו
הסקסיסטיות נטולות הדופי.

הגעתי לחדר, ולא הייתה שם אף אחת, ועוד השעה הייתה מוקדמת אבל
הייתי עייפה מכדי ללכת לחדר האוכל, שם התכנסו מובחרי השכבה
באותה שעה, אלא החלטתי ללכת לישון. דלת החדר הייתה פתוחה
ונעלתי אותה, חשבתי לעצמי שלא תוכלנה לפתוח ותישארנה עד הבוקר,
אבל ידעתי שיש אצל רכזת השכבה מפתח חלופי, לפיכך תיאלצנה לפנות
אליה, ואולי אף להיענש, על שלא היו בחדר להעביר את זמני, כל
שכן בעייפותי.

אוהד היה כאילו בלעה אותו האדמה וכעת שוב הופיע מתוכה, נאבקתי
ולא רציתי בו אבל היה חזק ממני, ונכון היה שלא ישמעו את קולי,
הקירות אטומי הקול נבנו במיוחד לשם כך באכסניית נוער זו, לא
אתאר מה עשה ומה לא עשה, אבל לולא הדפיקה בדלת אינני יודעת
כיצד הייתי נוקמת בו, האם היה עוד בחיים, לו ביצע את זממו עד
תומו, לא היה נער תמים ולא היה מסתפק במועט, וחברותיי מתלחשות
מאחורי הדלת, כולי סומק ואוהד שוב נעלם כלא היה, העמדתי פני
ישנה ונרדמתי כאילו לא היה דבר, כאילו לא יכול היה לחזור עוד,
וכך עד הבוקר. אז מצאתי את כל חברותיי ישנות שנת ישרים מעברה
השני של הדלת, דקות אחדות לפני מעבר ההשכמה של הרכזת.

חנה שמעה ולא הקשיבה, כאילו נכנסו דבריי באזנה האחת ויצאו מבעד
לאחרת, ובהעדר כל סיבה של ממש בה לאמור כך, האשימה אותי בבדיית
כלל הדברים, אפילו לא קראה לאוהד, כל שכן לא פנתה לכל גורם
נוסף. אפאתיה אחזה בי לאחר שיחה זו, באותו בוקר, הצלחתי לחון
עצמי לכדי חזרה לירושלים, ולא סיפרתי לאימא או לכל אדם אחר, לא
משום שחששתי מכך אלא משום שלא היה לי עוד עניין בדבר, כאילו
שכחתי ועבר, כאילו אמנם בלעו מרצפות המלט את אוהד, כאילו לא
אראה אותו לעולם, ואמנם, אפילו כיום, כשעובר במסדרון ומשפיל את
עיניו בהיצמדו לקיר הנגדי, כשאני עוצמת ופוקחת את עיניי אינני
בטוחה עוד האם זהו אינו חלום בהקיץ, הרהור וזיכרון של מה שלא
היה.