[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק תשיעי

או-אז החלטתי לחדש את הקשר שלי עם ירון, כי הרגשתי שאני מסוגלת
לעזור לבריות, ולמרות שלא חשבתי שזו הופכת להיות מטרתי בחיים
המצדיקה אותם ונותנת להם משמעות, לא ראיתי פסול בחידושו של קשר
שהייתי מעונינת בו בעבר, והנחתי שאני מעונינת בו גם בהווה.
בכלל, כשיש איזו החלטה רציונאלית מרכזית ומנחה שאני מגיעה
אליה, הרי שכל תשוקותיי האי-רציונאליות אמורות להידחק ואמנם
נדחקות לקרן זווית, ומקבלות חשיבות שניונית בלבד, באות לידי
ביטוי רק באותה מידה בה הן עולות בקנה אחד עם המטרה הראשית.
כך, הרגשות שלי כלפי ירון שועבדו למטרה המרכזית, והתקשרתי
אליו, קבענו להיפגש, הוא, מן הסתם, שמח מאוד, בוודאי הלך לקנות
בגדים חדשים, ואני הנחתי את שפופרת הטלפון בתחושה שתיחשב
קלישאה בעיני כל, אבל אינה קלישאה בעיניי משום שאני מודעת
להיותה כזו, בתחושה שעשיתי מעשה טוב. אפשר לשפוט מעשה זה ולומר
שקשר זוגי המבוסס על מידת הרחמים אינו קשר כלל, וכי רק שני
אנשים המעונינים באמת זה בזו יכולים לפתח רומנטיקה ביניהם,
ואילו אחרת מסתכם הדיון בפגישות חסרות תוכן והקשר, שבהן אחד
הצדדים מפתח אשליות וציפיות המתרסקות ונופלות אל תוך תהום
אכזבה עמוקה אף יותר. אולם לא זו דעתי, ואמנם התחסדות זו
במקומה כאשר יש לאנשים הקשר והאהבה הקיימים, אך כלל אינה
במקומה והנה בגדר צביעות כאשר המדובר בזרים גמורים הבוחרים
להיפגש; ולראיה תמיד קיים אינטרס רב יותר בקרב אחד הצדדים,
וביסוסו של הקשר עליו לא יגרע ממנו כשם שהרומנטיקה ה"אמיתית"
כביכול לא תוסיף לו. על כן לא ראיתי גנאי במעשיי וחשבתי לעצמי
שאם אהפוך אדם למאושר ולו לרגעים אחדים, אף שאני יודעת שייזרק
מאוחר יותר בסערה על סלעים, הרי שאין זה אלא מבחנו האמיתי
בחיים, ולא היססתי מהעמיד אותו בפניו.

עם זאת, לא הכל התנהל כמתוכנן. ירון דחה אותי יותר מתמיד
בפגישה, הרגשתי מעין עליבות פיזית עולה ממנו, שפת הגוף שלו
השתלבה כל כך גרוע באווירה עד שהרגשתי רצון עז לזרוק הכל בפניו
וללכת, רומסת את שארי הביטחון העצמי שגייס למען פגישתנו זו.
סבלתי מספר שעות את חברתו של ירון, ונפרדתי ממנו באותו ערב
בידיעה וודאית ומעבר לכל ספק שלעולם לא אדבר אתו שוב, וכך היה.
הסתבר לי שלא הצלחתי לשעבד את תחושותיי האי-רציונאליות לצורך
הרציונאלי, ומכאן הסקתי שהצורך הרציונאלי לא היה עז מספיק,
מוצדק מספיק, והידיעה הלא-מודעת שכך הדבר חרצה את כישלונו של
הניסיון.





באחד משיעורי היסטוריה דיברו על משתפי פעולה עם הנאצים. ידעתי
די על השואה בכדי לדעת כמה מתועבים אנשים אלה בוודאי היו, אבל
לא יכלתי להימנע מלשאול את עצמי, כיצד הייתי פועלת במקומם.
כשמאוימים חייו של אדם, חיי משפחתו, וכל שנדרש ממנו בכדי
להצילם הוא לגלות את מקום מחבואם של כמה יהודים, אפילו יודע
הוא שיגרום בכך למותם הוודאי, קשה לדרוש ממנו להקריב את חייו
על מזבח האידיאלים והמוסר האוניברסאלי, כשהוא נתון בסיטואציה
קשה כל כך, שבעיניו היא ערפול מוחלט המוביל להעדר ברירה
רציונאלית. אם על כל אחד מוטל לדאוג לעצמו, אזי אם אינו פוגע
באופן ישיר באחרים, והרי אלה לא פגעו ישירות, לא הלכו וטבחו
ביהודים, אלא ביצעו פעולות עזר משניות בחשיבותן, אזי מותרת
פעולתו. אותם חסידי אומות שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם-שלהם
על מנת להציל יהודים יבורכו, ויש בהם מה שלא ניתן בדרך כלל
לאדם, מתגלמת בהם המוסריות העליונה. אבל קשה, בלתי-אפשרי,
לצפות מכלל האנשים להתנהג כך, להגן על אחרים כשאתה-עצמך נתון
בסכנת קיום. לא ניתן להאשימם, כל שכן להעמידם לדין, ולו ראיתי
אנשים כאלה לבי היה מתמלא חמלה על שנצטרכו להחליט החלטה מוסרית
קשה שכזו, ולא חמה על שהחליטו כך ולא אחרת.

די להרהור פילוסופי זה, וקראתי כמה ספרים על השואה לאחר מכן,
בעיקר באנציקלופדיות שונות, אלא שבניגוד לידע הקודם שלי,
שהרגשתי כל כך מנוכרת אליו, לפתע נוצרה אצלי תחושת שיתוף
ועניין, כאילו מקבלת אני את ההחלטות, משתתפת במרד, מכינה את
הבריחה, נאבקת על קערת מרק, מריחה באפי את הצחנה של הגוויות
הנשרפות. מעולם לא הצלחתי להרגיש את כל אלה, והרהרתי כעת
בדבריה של הדודה מרים, ולמרות שידעתי את כל פרטי המידע קודם,
נוספה לי שכבת תודעה ותובנה חדשה, תלאותיה של הדודה מרים הפכו
למרתקות, שכדאי להגות בהן, אך היה מאוחר מדי לדרוש ממנה את מנת
סיפוריה. גם אימא, כששאלתי אותה, כיבתה הסיגריה, דממה ודמתה
מופתעת והשיבה שמעולם לא שמעה מהדודה מרים שום סיפור על השואה;
בכלל לא קישרה במוחה כי זו האחרונה חיה בתקופת המלחמה, למרות
שהייתה אז, לכל הפחות, בת שלושים. תהיתי בפני עצמי מדוע מלינה
אני ומה זכותי להלין על חיי, כאשר בני אדם עברו תלאות כה קשות
בהמוניהם, ומצוקתי כעת הייתה עבורם בתורת גן עדן, בעיניהם
הזועפות תחת רעמת השיער הנושר לאיטו, תמיד הייתי מנקה שיער לבן
משערותיה של הדודה מרים לאחר שהייתה יושבת על הכסא בסלון.

אלא שאז חשבתי שסבלם הפיזי אינו מלמד על מצבם הנפשי, ונכון
אמרו קודם שאפילו בתנאי המחיה הפיזיים הקשים ביותר אדם המשמר
תקווה בלבו יכול ליהנות משלווה נפשית ואושר נפשי, או שאם יש בו
איזו השלמה עם גורלו, הרי גם אז הוא מאושר. הגיתי במצבי הנפשי,
וגיליתי כי לא נותרה בי אופטימיות, ואף אין לי השלמה עם גורלי,
ובשילובם הקטלני של שני אלה, המחייב אותי להמשך מאבקי, ראיתי
את המסקנה - שחיי הנפשיים גרועים לאין ערוך מחייהם של אלה
בשואה, שכן בטמטומם שנגרם על ידי מועקתם הגופנית ראו את התקווה
או השלימו עם מותם, בין אלה לבין אלה היו שלווים נפשית.

בכל אופן, נתקלתי באחד המקורות בוויכוח הנדוש ביותר, היכן היה
אלוהים במהלך השואה. לפי הדתיים, המאמינים בהשגחה פרסונלית,
מושג משעשע ומתפרש לשתי פנים בפני עצמו, אלוהים מנסה את כלל
המאמינים בו על ידי כך שמטיל עליהם מוראות כבדים ואו-אז דורש
מהם לדבוק, יותר מתמיד, באמונתם. זעם בל-יתואר עלה בנפשי,
הבעיר את לבי ועלה בתחושת הקאה לגרוני, ראשי הסתחרר ולא יכולתי
לחשוב משך דקות אחדות אלא על הזוועתיות הבלתי-אנושית הנשקפת
מסברה זו בקריצה שטנית, מדוע אין האל יכול להבטיח לנו חיי
אושר, ואם הדרך לגאולה רצופה שואה, אזי אפילו אם סופה גאולה
מעדיפה אני שלא לפסוע את הצעד הראשון בתחילתה, נוסף על כך זוהי
דרך חמקמקה וערמומית, ואין איש יודע מנין ולהיכן מוליכה.

דיון בעניין זה ניהלתי עם המורה למחשבת ישראל, שהגנה על עמדת
המאמין ואמרה דברים מרובים מלצטטם, ועוד זאת אמרה שלא יכולה
להוכיח לי את קיומו של אל משגיח וטוב משום שרק בהתגלות האישית
שלו אליי יוסר כל ספק מלבי, ואם לא זכיתי עוד להתגלות מעין זו
הרי שאינני ראויה לה עדיין, וכאן יש לראות הטעם באמונה, האמונה
נועדה לזכות בהתגלות הנותנת את הטעם לאמונה, מאמינים בכדי
להצדיק חיי אמונה. התגלות כזו, אמרה, תיתכן בחלום או בהקיץ,
בכל מקום שהוא, יש האומרים שקרצפו רצפת שירותים בבסיס צבאי ויש
האומרים שלנו במיטתם ויש האומרים שהיו על ערש דוויים ויש
האומרים שטסו בשמיים וכך נתקרבו יותר למושב האל, וכל אלה
אומרים הבל הבלים ולא יכולתי להעלות על פניי אלא ארשת של
גיחוך, שלעומת זאת העלתה את להיטותה של זהבה להחזיר אותי לדרך
הישר.

אינני חולמת לעתים קרובות, אבל כיוון שבלילה אמורים אנו לחוות
את אשר הלא-מודע הסתיר במהלך היום, להגות ולהרהר בדברי אותו
יום, ידעתי בראשית הלילה שאחלום, ולא נתבדיתי. בליל אותו יום
חלמתי על זהבה נעמדת לפניי בעודי שוכבת במיטתי, כאילו חולמת
חלום נשלט אך למעשה לא הייתה לי מודעות לכך שחלמתי, ראשה עטוף
הילת מלאכים ולרגליה סנדלים אדומים בוהקים, והיא מרקדת לפניי
כמו הילדה מן האגדה של אנדרסן זמן רב מאוד, כאילו עוברים ימים
ולילות וחודשים ושנים, והיא אינה מזדקנת ורק אני מתבוננת על
עצמי מן הצד, קמטים חוצים את פניי ועיניי קהות כמו עיני עלי,
או-אז מופיעים לפניה תינוקות רעבים המייבבים למזונם ואני אינני
רואה אותם, אוכלים ואוכלים ולעולם לא שבעים, מתמלאים וגדלים
ושמנים ומתפוצצים, דם וקרביים מכסים את הילתה של זהבה כאילו
הייתה מחומר ממש, ואמנם היא מקמטת ומסירה אותה מעצמה, כאילו
הופכת לבת אנוש, ומסך שחור מתמשך מסיים.





<<
נעמי - חלק עשירי
:אבה קלחה
נעמי - חלק שמיני
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן קליט הוא
קודם כל
קצר.
אחר כך כל השאר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/02 9:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה