חשבתי אז מה יקרה בעולם, מה ישתנה, אם אעבור ממנו, אם אמות או
איעלם לפתע. בלי ספק, יש התשובה הנדושה שהוריי יתאבלו מאוד, כל
בני כיתתי יבואו ללוויה, וכיוצא באלה. אבל אני מתכוונת לתמורות
הקוסמולוגיות, לשינויי סדרי עולם, ודברים כאלה לא יקרו. מחשבה
זו גרמה לי להרגיש כמה קטונתי, אבל בניגוד למצופה לא עוררה בי
שיגעון גדולה או כל רצון אחר להתפאר ולהגיע להישגים גדולים.
מכיוון שאין לי האפשרות לשנות סדרי עולם, עליי לפעול ביתר שאת
לשנותם, כי ויתור לא בא בחשבון אפילו כאשר דומה שלא נותרת כלל
התקווה. אין לאדם, ולי בפרט, קיום בלא התקווה, ואי אפשר לדעת
שאין משמעות לחייך ולחיות אותם בכל זאת, אחרת מוטב לעמוד על
קצה גג בניין גבוה ולצעוד קדימה, על כן אפילו במצב הנואש ביותר
יש לחפש את הקש להיאחז בו, אפילו תהיה זו תקווה בדויה וחסרת
קיום. או-אז מצאתי את המשמעות בכך שאם אשים קץ לחיי, הרי
שאלמלא עשיתי זאת, אפשר שברגע עתידי כלשהו הייתי מבקשת לחיות
בכל זאת, כלומר אם אקטע את חיי, לא אאפשר לעצמי להתחרט על כך
בעתיד, וכיוון שתמיד ייתכן שאמנם אתחרט על כך, אני לא יכולה,
בעצמי, לבצע את המעשה.

לכל ההרהורים האלה היה אופי פילוסופי בלבד, שכן לא הייתה לי
אמנם כל כוונה להתאבד, אלא רק הפקתי הנאה מן ההגייה בעניין,
כמו בהרהוריי על הבריחה מהבית או על מכת הנבוט המוטחת בעורפה
של שירה, אבל באותם ימים ממש מיכל הייתה שרויה בדיכאון עמוק,
שאפילו לפי הודאתה הוביל אותה כמעט למעשה אל-חזור כזה. מיכל
נפרדה אז מהחבר שלה מזה כמה חודשים, עמית, שאמר לה שאינו אוהב
אותה יותר ובכך הוציא את הקרקע המוצקה מתחת לרגליה. מיכל נהגה
לראות באחרים נקודת ייחוס, ומשום כך תלתה בהם את עצמה, תלות לא
בריאה, מפני שטבעו של כל קשר להסתיים, טבעו של כל חבר נאמן
לבגוד, וטבעו של אדם להתאכזב בכדי להתקדם, אחרת נותרת התפתחותו
במקומה והעולם עובר לנגד עיניו, והוא אינו זע ממקומו. לא אשפוט
את מעשהו של עמית, במקומו גם אני הייתי עושה כן, אבל בוודאי
יימצאו אנשים רבים שיאמרו שלא היה מוסרי, אלא שזו שלא הייתה
מוסרית היא מיכל, תלתה את עצמה באחר ואז האשימה אותו על שנתלתה
בו, מרצונה. כאילו לא היה די בכך שאיבדה קרקע מוצקה וכל ייחוס,
כלומר היכולת להבחין כמה חמורים דברים אחרים שעשויים לפגוע בה,
נכנסה מיכל למעגל שלילי בהישגיה הלימודיים, ותגובת אמה הייתה
בתורת הקש ששבר את גב הגמל, ובאותו קש ביקשה להיאחז, אינה
יודעת שמכל האנשים, דווקא אלה הקרובים אלינו ביותר, שעליהם
נתלינו ובהם תלינו תקוותינו, הם שיפנו לנו את גבם ראשונים
כשיראו מצוקה שאינם מוצאים לה פתרון או שאינם מבקשים לסייע
בטיפול בה. אמת שאפשר היה לצפות מאמה של מיכל, בתורת אימא
ככלות הכל, לתמוך בבתה, אבל לא עשתה כן, ואף כאן אין למיכל
להאשים אלא את עצמה.

באחת משיחות הטלפון שלנו באותה תקופה אמרה לי, שהיא אינה רחוקה
מהתאבדות, ומרגישה שמצבה רע די והותר, במידה בדיוק להצדיק מעשה
אל-חזור כזה, אינה רואה תקווה ולכן אינה רואה משמעות. קולה
נצרד ורעד, משפטיה היו חסרי הקשר וחשבתי לעצמי שאפשר שאמנם
קרובה למעשה זה. אפשר שציפתה שאפריך את דבריה השליליים אודות
עצמה, את תחושותיה הקשות, ואפיח בה אשליות מחודשות וראיית עתיד
כלשהי שיעמדו במקום הייאוש. אולם אמרתי לה רק שהיא צודקת, ואכן
יכולה למאוס בחייה ולהרגיש תחושת אבדון, שכן יש בה דברים
שליליים די והותר בכדי להצדיק ראייה כזו. לשמע דברים אלה פרצה
בבכי והיסטריה, לאמור - כיצד יכולה אני, חברתה הטובה ביותר,
בשעת דיכאון מן המרות שעברו עליה בחייה, לומר לה שהיא אמנם
צודקת וחייה גרועים כפי שתיארה? ובכן, לא ידעתי לענות לשאלה
זו, אך לא ראיתי את תפקידי כחברתה בתורת אדם המרמה אותה
בכזבנות של אשליות מגוחכות ומחוסרות יסוד.

שאלתי אותה מדוע אינה מתאבדת, אם כן, ותשובתה הייתה אולי
מגוחכת, אולם מדגימה את ההיתלות באותם דברים מזעריים וזניחים,
שבשביל אדם מיואש שהפרופורציה בין הטפל לעיקר נטרפה אצלו,
יכולים להיות למשמעותיים ביותר. היא אמרה, למרות שלא סתרתי זאת
קודם, שהיא מרגישה רע מספיק בכדי להתאבד, והסיבה שאינה עושה כן
טמונה בכך שהבטיחה לאימא שלה לשמור על אחיה הקטן, בן השבע, עד
שתחזור מהמכולת. אימא של מיכל התעכבה באותו ערב, הלכה לחברה,
ישבה, שוחחה, צחקה, בילתה, נהנתה, כשבתה יושבת בביתה, מדברת
אתי בטלפון, רחוקה פסיעת חילזון מן המוות, וברקע נשמעים קולות
עליזים מסרט הילדים שבו צופה אחיה הקטן. לא שאלתי כיצד תתאבד,
לא ביקשתי לפרט מדוע, ידעתי הכל, אימא של מיכל חזרה מאוחר מאוד
בלילה, וכנראה מצאה את מיכל בחדר של אחיה, הוא מכוסה שמיכה על
המיטה והיא שרועה על הרצפה, מחזיקה את שפופרת הטלפון בידה, לא
מונחת במקומה, אבל נושמת, ישנה, חיה.