[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק שביעי

היה זמן בו אמרתי למיכל שאין לי ולו דקה פנויה עבורה כלל,
וסירבתי לדבר אתה בטלפון, לא כל שכן להיפגש. היא התייחסה לזה
בצורה שלא ציפיתי לה, חשבתי שתוותר עליי או סתם תציק מעט, אך
בחרה להתייחס לפן המוסרי של מעשיי, והחלה להטיף ולהוכיח אותי
על כך שאין ולו מחצית מדבריי אמת, ושאני מבלה עם אחרות ואחרים
כל העת. שאלתי את מיכל מדוע נותרת חברתי אם יודעת שאני
בלתי-מוסרית כל כך, ולא ידעה לענות לשאלה זו, לא הצליחה לנטוע
בנפשי אלא זרעי חמלה כלפיה שהשפילה עצמה בניסיונותיה להשפיל
אותי. רגילה הייתי שהחברות והידידים המועטים שלי מקבלים אותי
כמות שאני, נהנים מהמעטפת החיצונית ולא מודעים כלל לקיומה של
שכבה עמוקה יותר. דומה שמיכל הייתה ראשונה ואחרונה, כפי
שהבטחתי לעצמי, לגלות שאפשר שיש בי עוד ויותר, שכן אמרתי לה את
הדבר על העדר מוסריותי והיא השיבה שאם אינני יודעת את עצמי,
הרי היא יודעת שאינני כזו. ידעתי את טעותי באותה שעה, בכך
שאפשרתי למיכל לגלות אותי האמיתית, אותה שמרתי רק לעצמי ואפילו
לעצמי לא תמיד חשפתיה. בי, בעצמי הפנימית, הייתה הסיבה
לרגשותיי שלא יכולתי להסביר, לסתירות לכאורה שבין מעשיי לבין
עצמם ובין מעשיי למחשבותיי, ולכל דבר שלא ציינתי כלל מפאת העדר
הקשרו וחוסר יכולתי אפילו להציג, כל שכן להוכיח.

רק פעם אחת לפני כן בחיי אפשרתי לאדם להתקרב אליי באופן כזה,
ואף זאת לא עשיתי במודע, אלא מתוך שכרון חושים שנגרם משכרות של
ממש. יצאתי באותו ערב, והבנים של החבורה היו מזומנים במיוחד,
למרות שלא הכרתי את אף אחד מהם ואף אחד מהם לא התחיל אתי, אבל
האלכוהול זרם והרגשתי משוחררת יותר מתמיד מהמעטפת החיצונית,
אפשרתי לעצמי לבוא לידי ביטוי ברפליקות הנדירות שזרקתי לחלל
האוויר. שוחחתי באותו ליל שישי עם ידידה רחוקה שלי, למעשה לא
ידידה שלי כלל אלא חברה טובה של חברה פחות טובה שלי. אפשרתי
לעצמי להגיד לה את מה שלא אמרתי אפילו לעצמי, ביטאתי בפניה את
ההערכה העצמית שלי, כלומר כפי שאני רואה ורוצה את עצמי באמת,
את מחשבותיי הכמוסות והפילוסופיה האמיתית שמנחה אותי, וחלק
ניכר מדברים אלה גיליתי לא רק לה אלא גם לעצמי בפעם הראשונה.

לא ידעתי שאדם יכול להסתיר טוב כל כך את עצמותו מעצמו - כלומר,
ידעתי שאפשרי הדבר אבל לא חשבתי שאני מצליחה בו בצורה מושלמת
כל כך. רק בהשפעת האלכוהול נחשפו בפני המודעות שלי דברים
אודותיי שלא חשבתי עליהם קודם, ואי אפשר לומר שלא הגעתי
למסקנות משום שלא הגיתי בהם מספיק, אלא שהיה איזה חסם של
הדחקה, או אפילו לא של הדחקה אלא של מעצור טרם הרהור, שמנע
בעדי אפילו לשאול את עצמי את השאלות עליהן הייתי אמורה לחפש את
התשובות. אינני זוכרת שגיבשתי באופן מודע מעצורים מעין אלה,
והמחשבה שההצגה שאני משחקת משנה אותי מבחינה פנימית זעזעה
אותי, שברה את המוסכמה המקובלת עליי, שוב, בלא הגייה בה, שיש
גבול מוגדר היטב ומגודר בין הארשת החיצונית לבין אנכי הפנימית,
ובצירוף האי-רציונאליות הטיפוסית שנגרמת על ידי כמה משקאות,
אמרתי לשירה הרבה יותר ממה שהיה עליי לומר, ממה שהייתי מותרת
בפני עצמי לומר ואפילו ממה שידעתי לומר לעצמי קודם לכן. שהרי
דברים שלא נדמים קשורים משתנים לפתע מקצה לקצה ואינני יכולה
להבין את שחשבתי לפני זמן קצר, אינני מבינה את עצמי ובהסתכלותי
האופיינית מן הצד אינני מזהה עצמי אפילו. אין הדיון במקום שבו
נשתנתה דעתי ואינני מקבלת עוד את שחשבתי; אלא שאינני מבינה
כיצד יכולתי כלל להרגיש את שהרגשתי ומכאן להקיש כך או אחרת.

שירה, שלא שתתה כמעט כלל באותו ערב, החליטה לנצל את כישוריה
הנדירים בפסיכואנליזה שבוודאי קראה עליהם באינטרנט, וניתחה את
התנהגותי ואת המחסומים הרגשיים שהצגתי בפניה, אפילו גילתה בי
איזה תסביך או שניים וגילתה שהאיד שולט בי ודוחק את הסופר-אגו
לקרן זוויתו של מנגנון קבלת ההחלטות שלי. את כל אלה אמרה לי
בארשת הרצינית ביותר, בעיניה עייפות אך תוגה של עניין
והשתתפות, כאילו באמת היה אכפת לה ממני או מתסביכיי המדומים
שגילתה. הרגשתי בדיוק כפי שהרגשתי כשאימא הייתה מספרת על הבעיה
החברתית לכאורה שקיימת אצלי, על כך שאני צריכה אינטראקציה עם
אנשים רבים יותר. וממחשבה זו עלתה במוחי הבעתה הקודחת, שמא
שירה, כמו אימא, תאמר הערותיה אלה ותבסס אותן על אמירות אמת
שאמרתי לה, בפני אנשים אחרים, שכן את שיחתנו ניהלנו בארבע
עיניים אבל שירה לא הייתה אשת סודי ואמינותה לא נודעה ברבים
כלל ועיקר.

הצלחתי להקפיא את פניי, שכן אם הייתי מותירה למחשבה המבעיתה
לעבור עליהן, הייתה שירה נרתעת ואולי אף חושבת רעות, הייתי
מכווצת את שפתיי ומעוותת את זוויות פי, עיניי היו מתלכסנות
ובורקות כך שצבען לא נברר, סומק וחיוורון מחליפים זה את זה
במופע אורות מרצד, תמיד, כמו בהצגה. המחשבה לא עזבה אותי,
ומאותו רגע לא הקשבתי לניתוח הפסיכולוגי של שירה אלא מיקדתי את
כל מאודי בשאלה כיצד אוכל למנוע ממנה לפנות בדברים לאחרות או
אחרים ברגע שתמאס בשיחה אתי. ראשית כל, סובבתי אליה את פניי
בזוית קלה וחייכתי החיוך הידידותי ביותר שיכלתי באותה שעה,
אמרתי כמה מלים חסרות חשיבות על כך שסייעה לי מאוד ועל כך
שהאלכוהול מתחיל להתפוגג. הצעתי שנלך לאיזה טיול קצר, והסכימה,
דומה שהייתה להוטה נוכח תחילת ידידות או חברות מופלאה בינינו,
ואני לא יכולתי להסיר מבטי מקודקוד ראשה כשעברה לפניי, הפתרון
המהיר והפשוט ביותר היה לרסק את גולגולתה, למרות שלא היה בי די
הזעם לעשות זאת, ומחשבה אפיקורסית זו הותרתי דחוקה היכן
שצמחה.

בשניות הדומיה הספורות הגעתי למסקנה שרק אם תהיה חברתי, אוכל
למנוע בעדה להעביר הלאה את הדברים, אם אגלה לה מספר פרטים
אודות ההפרדה שלי בין המעטפת החיצונית לבין הפנים. הרגשתי כעס
רב על עצמי אבל על טעותי כבר לא היה טעם להתחרט, ויותר מכל
כעסתי על שירה, משום שחדרה את המעטפת וגורמת לי לאפשר לה לגלות
את מעוז המחשבה החופשית שלי, אבל המטרה קידשה את האמצעים. קצרה
היריעה מלתאר את שלל התכסיסים הפסיכולוגיים להם נזקקתי כדי
לשכנע את שירה, אבל בסוף התהליך הייתה מוכנה לעשות כל שאצווה
עליה, והיה זה אחד הניצחונות הגדולים של קור רוחי ויכולתי
לנווט בדוחק זמן ובקשיים נסיבתיים אובייקטיביים ואחרים.

ביום מן הימים הזמנתי אותה להחזיר לי ביקור בביתי על ארוחת
צהרים שאכלתי אצלה עם בני משפחתה, שהיו משמימי דומיה והשקט
האקוסטי הפך לעלטה ויזואלית של ממש לפני עיניי, כאשר יושבים
סביב השולחן בצלן של התמונות המשקיפות מן הקירות והכל שותקים,
אפילו כשהאוכל נגמר, פשוט שותקים בדומיה מוחלטת, שיממון ממש,
והרגשתי אז רע כשם שלא הרגשתי מעולם. שירה הגיעה בשעה הנקובה
בלא כל איחור אופנתי או אחר, ודפקה בדלת, לאחר מכן צלצלה, לאחר
מכן התקשרה מהטלפון הסלולארי שלה אל הטלפון שלי בבית, לאחר מכן
התקשרה לטלפון הסלולארי שלי, לאחר מכן שוב צלצלה בפעמון הדלת,
אז הלמה בה, כנראה באגרופיה הקטנים ואחר כך בנעליה, שוב צלצלה
בפעמון, שוב התקשרה לטלפון, ולבסוף צעדה במהירות, כנראה בזעם,
ויכולתי לתאר לעצמי את פניה בדיוק כאילו עמדתי בצדה השני של
הדלת וראיתי כל עווית מעוויתותיה. לאחר כשעה, כשהייתי בטוחה
כבר שחזרה לביתה, מרחק של ארבעים דקות הליכה, התקשרתי אליה
וקולי מלא דאגה מצמררת, רועד כאילו בטוחה אני שהגרוע מכל קרה,
וכשענתה לטלפון שאלתי היכן שירה, כאילו לא זיהיתי את קולה,
ואני חושבת שכל זעמה שריכזה בכדי לשפוך חמתה עליי אם אתקשר,
נמוג באותו רגע והופרח כמו בלון הליום שמשחררים אותו מן היד
ביום רוח עזה, ולא יכלה לדבר, אלא רק הקשיבה להסבריי על כך שלא
שמעתי את צלצוליה בדלת משום שישבתי בחדרי, והטלפון הסלולארי
היה כבוי, והטלפון בדירה מקולקל מזה מספר ימים, ואפילו גערתי
בה ואמרתי שהיה עליה להתעקש זמן רב יותר, או אולי לחכות שאתקשר
אליה בעצמי כדי לבדוק היכן היא, וכל תגובתה לכך היה בכי מריר
וכנוע, קבלה של מרותי בנסיבות המאששות ביותר את טענתי לגבי
ניצחוני במאבק פסיכולוגי זה.





<<
נעמי - חלק שמיני
:אבה קלחה
נעמי - חלק שישי
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לי דפיוצר
בבמה, משמע אני
קיים.





אחת מנסה את
מזלה בכתיבת
הסלוגן הראשון
שלה


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/02 2:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה