הוא אנס אותה. אבל לא סתם אנס אותה. הוא פשוט אנס אותה מכל
המובנים: נפשית, פיזית, מנטלית, רוחנית- הכל. אני זוכרת שגם
שמעתי את האנקות,האנחות והגניחות שלה, והחלטתי להתעלם.
                                     

 
הוא היה הכי חזק בשכבה. כולם ידעו את זה. גם אני בעצמי פחדתי
ממנו. אני זוכרת שפעם אחת, בכיתה ח', הוא רצה ממני מסטיק, ולא
רציתי לתת לו למרות שהיה לי. אמרתי לעצמי שאני צריכה להיות
חזקה ולעמוד על שלי.הוא נתן לי סטירה. התחלתי לבכות, והפנים
שלי האדימו מרוב הבושה. בסוף, הוא ניער לי את התיק, עם כל
הדברים שהיו בפנים. אני חושבת שאני אף פעם לא אשכח את זה; כל
המחברות, והדפים שהיו בקלסר שלי, הקלמר שהיה חצי פתוח,האוכל.
רצתי מהכיתה בבכי. לא ידעתי איך אני אוכל שוב לחזור לשם אחרי
מה שהוא עשה לי. אני זוכרת שהמחנכת קראה לי לכיתה ואמרה לי
שהוא רוצה לבקש ממני סליחה. לא רציתי לשמוע ממנו כלום. כל כך
שנאתי אותו. לא חשבתי שאפשר לשנוא מישהו כל כך. השנאה פשוט
כרסמה בי:אם זה היה כשהייתי בביה"ס, או כשחזרתי הביתה ונשכבתי
לישון, או כשחשבתי על זה בלילה.כבר התחלתי לדאוג. לא ידעתי
שאגורה בי כל כך הרבה שנאה.
                                     

 
כולם קראו לה "שנוזנילי". תמיד צחקתי שצחקו אליה. אף פעם לא
הרגשתי כלפיה רחמים או הזדהות.
אני זוכרת, שבכיתה ד', ישבתי לידה, וכולם צחקו ממני בגלל זה.
אמרו לי שאני חברה שלה. ניסתי להגיד להם שלא, שרק המורה הושיבה
אותי לידה, אבל הם רק הקניטו והקניטו אותי. המורה, פעם ביקשה
ממנה להביא סיד לכיתה, כדי שהיא תנקה את כל הסמרקים והנזלת שלה
מהקיר שהיא נשענה עליו. כשהיא סיימה לסייד את הקיר, כל הכיתה
התגנבה אליה מאחור, ושפכה אליה את כל הסיד שנשאר בקופסא. גם
הפעם לא ריחמתי עליה. אני אפילו השתתפתי בזה. רציתי איכשהו
להשתוות לכיתה שלי. שיראו שגם אני נגדה, שגם אני צוחקת אליה,
שגם בעיניי היא סתם ילדה מגעילה שמורחת את כל הנזלת שלה על
השרוולים, על הקיר, על השולחן, ואפילו כמעט עליי! פעם זה באמת
כמעט קרה! לא רק שהמוח שלה דפוק אלא גם הראייה! היא לא ראתה
טוב...היו לה משקפיים ענקיים כאלה. וזה רק היה עוד גורם לצחוק
עליה, ובטח שאני השתתפתי.
                                       

היא פעם סיפרה לי שהיא מאוהבת בו. בילד הבריון של השכבה. זה
ששפך לי את כל התיק ונתן לי סתירה בגלל שלא רציתי לתת לו
מסטיק, וכן, זה ששפך עליה את הסיד ישר בעיניים, ובגללו היא
נאלצה להיות שבוע בביה"ח.
היא אמרה שהיא חושבת שגם הוא אוהב אותה. שהוא מציק לה, רק בגלל
שהוא רוצה שהיא תתייחס אליו, שתשים לב אליו, ותו לא. אמרתי לה,
שאם הוא באמת עושה את זה רק בשביל תשומת לב, אז סימן שהוא
מאוהב גם בי, כי הוא גם נתן לי סתירה ושפך לי את כל התיק על
הרצפה. היא אמרה שזה משהו אחר. התחלתי להשתעמם ממנה. מה היא
פתאום מספרת לי את נסתרי ליבה? למה היא חושבת שזה מעניין אותי
באמת?!
                                       

 
היא התחילה להציק לו! לא יכולתי להאמין לזה! נילי, או יותר
נכון-"שנוזנילי", מתחילה אם יוגב, הבריון של השכבה.
הרי מובן שהוא הדף אותה ממנו כל הזמן. הוא פעם אפילו ירק עליה,
אבל כשהיינו כבר בכיתה ט', הוא התחיל להתייחס אליה שונה. וזה
לא בגלל שהיא נראתה שונה, זה בגלל שהוא השתנה. הוא הבין שהוא
יכול להשכיב אותה אם הוא רק רוצה. הרי היא עדיין נחשבת בת,
ועדיין יש לה שדיים, והיא עדיין נחשבת איכשהו נורמלית, למרות
כל הנזלת שלה בכל מקום. אני זוכרת, ששמעתי אותו מדבר עם גולן,
והוא אמר לו שכשהוא ישכיב אותה סוף סוף, הוא יילך מייד להתקלח,
כדי לנקות מעצמו את כל הנזלת שלה.
                                     

הוא אנס אותה בנשף סיום השנה בבריכה, במלתחות של הבנים. הוא
קרע אותה, ביתק אותה, ביתר אותה.
היא סיפרה לי באותו לילה, שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ושהוא
כבר נורא רוצה לשכב איתה, כי הוא כבר לא יכול להתאפק. היא אמרה
שיש לו צרכים, ושהיא זאת שהוא בחר, שצריכה כביכול לספק אותם.
העיניים שלה היו נוצצות. היא פתאום נראתה לי יפה...קצת.
                                     

שמעתי את הגנחות עוד מהקולר. הייתי פשוט נורא צמאה אחרי כל
ההצגה שהרמנו להורים, שהייתי חייבת לשתות, והתכוונתי לחפש את
בר. בסוף התייאשתי, ונכנסתי למלתחות של הבנות, שהיו מחוברות
למלתחות של הבנים, גם בשביל להשתין, וגם בשביל "לתקן" את
האיפור שלי.

"יוגב, אני לא בטוחה"
"יהיה בסדר, נילו'ש. את תיראי, זה לא כל כך כואב"
"אבל...אני חשבתי שנעשה את זה במקום אחר, ולא במלתחות של
הבנים!" היא ציחקקה.
"די, אמרתי לך שיש לי צרכים נכון?! את לא מבינה שאני אוהב
אותך?!
א-נ-י א-ו-ה-ב א-ו-ת-ך!!!!!!!" הוא צרח את זה. אף אחד במילא לא
שמע. חוץ ממני. כולם רקדו בחוץ. חשבתי על בר.

                                     

   
שמעתי איך הוא חודר אליה, בהתחלה הוא היה נורא עדין, ואז
בפראות. הוא כנראה נורא אהב מילים גסות ומטונפות כאלה, כי ממה
שאני שמעתי הוא כל הזמן קרא לה :"זונה", "כלבה", "מזדיינת",
ושלל של מילים טרופיקליות מסוג זה.
היא צרחה. בהתחלה נאנחה, אחר כך גנחה, ורק אז התחילה לצרוח.
אני זוכרת שאז התחלתי ממש לרחם עליה.
"שתקי יא זונה מנוזלת!" הוא צרח, ושמעתי שהוא כבר קרוב לגמור.
"מ...מ..הה? יוגב..מה אמר..ת?" היא התחילה לבכות. במה שכן
הזדהיתי איתה, זה בבכי. היה לי אותו בכי כמו שלה, קצוב כזה, של
כמעט אי יכולת לנשום. פעם הכחלתי תוך כדי שבכיתי. ההורים שלי
אמרו שהיה יכול להיות לי נזק מוחי.
"כ...לום..אהה...אהה...אהההה!!!!!!!"
פתאום שמעתי מן "סלאפ" כזה. כמו סתירת לחי. הוא סתר לה בלחי.
התחלתי לבכות. נזכרתי איך הוא סתר לי כשלא רציתי להביא לו
מסטיק, והנה, נילי, מעניקה לו את בתוליה, וגורמת לו לסיפוק,
והוא בכל זאת סותר לה. הבנתי איזה בן אדם חרא הוא. שוב הרגשתי
את הפעפוע של השנאה הישנה והקדומה שלי כלפיו.
הייתה לי בחילה נוראית. הקאתי. תוך כדי כך שמעתי אותם מדברים.
בשקט. הוא אמר לה שהוא לא רוצה שום קשר איתה. שהוא שונא אותה.
שהיא מגעילה אותו.שלא תתקשר אליו ותיצור איתו שום קשר
לעולמים.

הוא אנס אותה. אבל לא סתם אנס אותה. הוא פשוט אנס אותה מכל
המובנים: נפשית, פיזית, מנטלית, רוחנית -הכל.
אני זוכרת שגם שמעתי את הקולות, האנחות, הגניחות והצריחות שלה.
החלטתי להתעלם, ורק להמשיך לבכות ולהקיא.