שום דבר לא היה לי עם בנים, אפילו הנשיקות הבודדות היו פרי של
משחקי אמת או חובה בכיתות נמוכות, ופעם או פעמיים לאחר מדי
בירות גרועות מדי, כשאני מאפשרת לבחור המנצל את תמימותי ויצריו
לקחת את מה שאני אמורה לתת. אין שום צידוק לגישה לפיה ההתנגדות
של הבת היא תיאורטית גרידא; ואני מודה לבורא עולם שאין לי
אמונה בו על כך שהבנים שיצאתי אתם תמיד היו הוגנים מספיק כדי
לא לקחת יותר משהייתי מוכנה לתת בלי להצטער על כך חרטת עולם
לאחר מכן - שכן יודעת אני ושמעתי מחברותיי ומבנות אחרות על
בחורים שלא היה להם היושר והכבוד בכדי להעריך את צנעתה של
הבחורה אפילו כשנמצאים במצב של עליונות, אפילו במכונית
כשהבחורה מעורפלת חושים, אפילו בביתם כשהיא יושבת מרחק כמה
צעדים מהמיטה, אפילו כשזו האחרונה יוזמת את הצעד הראשון אבל
ברור שתצטער על כך אחר כך.

הפריעה לי ביותר העובדה שלא עזרו כאן האינטואיציה ויכולתי
הניתוחית, ולא היה כל ערך להסתכלות רציונאלית על פני משהו
שמהווה רובו ככולו הצגה. כל קשר מבוסס על הצגה וכל שיח מבוסס
על הצגה וכל דיון וכל הגה הנם חלק מאותה הצגה. אם אין אני לי,
מי לי? - לשנות את האמרה הנדושה, אפילו אין אני לי. הכל יכחישו
ויאמרו שאין כל הצגה כלל, משתתפים באותו משחק. אם הנחייה
שקיבלו מבקשת מהם לשקר כאשר שואלים האם משקרים הם, הרי שהם
שקרנים תמידיים, ואין כאן פרדוקס כלל ועיקר. לא שואלים עצמם מה
מטרת השקר, ולא מה מהות השקר, ולא האם יידעו לומר אמת כשיידרשו
לכך. הם דנים על האמת ועל האובייקטיביות שבה, מוכיחים אנשים על
שקריהם ומעמתים אותם עם סתירות בדבריהם, אך אין לכך כל ערך אם
הם-עצמם, משקרים בכל פעולה שעושים, משתתפים באותו משחק ענק,
שאין בו אפשרות להפסיק לשקר, כשם שאין דרך להמשיך לעמוד על
הבמה בהצגה, מבלי לשחק.

חלמתי חלום ובו אני הולכת במסדרונות בית ספר לא מוכר לי, אפשר
שהיה זה בית כלא, יחד עם מיכל, אנו צוחקות ומשוחחות, ומבטי
משתנה כאילו מתבונן עלינו מן החוץ ואחר כך שוב אל הפנים, וחוזר
חלילה. לפתע נפרדות דרכינו ומיכל יורדת אל הקומה התחתונה, ואני
נעמדת ומשקיפה לעברה מהחלון הגדול של הקומה העליונה. מיכל
מתרחקת מבית הספר בצעדים מהירים, ואני מכוונת רובה צלפים שבידי
וכוונת הלייזר האדומה מרצדת על עורפה, אלא שזו יוצאת מטווח
הירי ואני מניחה את הרובה בכדי לקרוא לעברה, בקול רם, שתחזור
בחזרה. היא רואה את הרובה בידיי, ויש בעיניה, אותן אני רואה
כאילו הרכבתי לעיניי משקפת, מבט של חוסר אונים ושל ייאוש, של
כניעה והתמסרות, והיא מתבוננת לעברי מתוך קהל האנשים המופיע
לפתע מחוץ לבית הספר, ופוסעת לאיטה בחזרה לתוך הטווח, ואני
מכוונת לעברה, הכוונת האדומה מרצדת על פדחתה והקליע הקטלני
נפלט בלא קול, בתנועה איטית ורצחנית. הדודה מרים סיפרה בשעתו
כיצד הגנה על ביתה שבפולין מפני ציידי ראשים של הצבא הרוסי,
בעזרת קרבין עתיק שירשה עוד מאביה המנוח. לו הייתה לה כוונת
הלייזר האדומה והמרצדת, ייתכן שלא היו בתוליה נגזלים ממנה
לקורת רוחם של חיילים משוקצים ותאבי בשר.

שוב ושוב אני מוצאת עצמי נזכרת בדודה מרים, ולא ברור לי מדוע,
שכן מותה לא היווה עבורי נקודת ציון ובחייה לא הייתה מעניינת
אותי כלל. אף מבחינה פסיכואנליטית לא מצאתי בה מן העניין,
והייתה בתורת רהיט בביתנו, רהיט המשנה מקומו בלא שמזיזים אותו,
אולם רהיט ככלות הכל. אבל אימא הוסיפה לעשן סיגריה אחת נוספת
ויתרה, כאילו לזכרה, ולסבתא נוספה עוד סיבה לבכות בלא סיבה
ולסבא לקלל על בכי חסר פשר זה.

לאחר שחלמתי את החלום האמור הלכתי לבקר את מיכל, שהייתה באותה
שעה חולה ולכן הגיתי בה בחלומי, שכן בבריאותה לא היו בה דברים
משובבי נפש שיהוו עניין לתת-מודע שלי. כיוון שהבריאה כבר, אביה
השתיין הציב בקבוק יין אדום על השולחן, ונתברר שאין לו מושג מה
הוא שותה, שכן לא ידע שמדובר בקברנה סוביניון בתוספת אמרלד
ריזלינג וקיאנטי ספרדי נדיר. לכשאמרתי לו פרטים אלה, התפלא
מאוד וקרא לאשתו שתסכית אף היא לשמע דברים אלה, וכלל לא הבנתי
מה פשר פלאם עד שסיפרה לי מיכל מאוחר יותר שאבא שלה לא שתה יין
מזה שנים רבות, שכן אין הוא מרגיש אפילו את טעמו מפאת חולשת
היין לעומת משקאותיו הרגילים. ידעתי שברוסיה שתו אפילו כוהל
טהור של מאה אחוזים, אך לא שיערתי שאפילו בישראל שמר אביה של
מיכל על שכרותו ומנהגים עלובים כדומיה.