נזכרתי בילד אתיופי קטן שגר בשכונתי הקודמת, לפני שאבא התגייס
לעבודתו הסודית כל כך ולפני שאימא הפסיקה לעבוד והייתה למעשנת
בית, שביתו היה ממש מול שער בית הספר היסודי ובכל זאת תמיד היה
מאחר לשיעורים. מיניליק נהג לומר שהוא מתעורר עם הצלצול לשיעור
הראשון, ואף פעם לא היה מי שיעיר לו על כך. בשעתו לא הבנתי
מדוע, אולם עכשיו, לכשחשבתי על הוריי, הבנתי שבוודאי לא היה מי
שיעירו זולת הצלצול, ולכך התייחסו כל המורים בסלחנות שהתפרשה
כאפליה לטובה מצדנו, יתר התלמידים. משום מה מקובל להניח שאם
אדם מסוים מקבל זכות מסוימת, הרי שלכל מגיעה אותה זכות, ואם
מנועה מאדם מסוים זכות מסוימת, הרי שיש למנעה מכל. אך ככלות
הכל, מן התובנה שההתמודדות בחיים היא פרי המאבק הפנימי העצמי,
כלומר שהפיתוח העצמי שלך מוטל עליך, מטעם פשוט זה ברור שאין כל
תכלית לעתירה בפני סמכות מפלה, תהיה האפליה פסולה או מוצדקת
לטעמך. הניסיון להתיימר ולשפוט אותה אפליה באופן אובייקטיבי
הוא מגוחך, שכן טעמו של כל אדם הוא דאגה לעצמו בראש הכל, וכאן
הרגיזו אותי מאוד מלותיה של נערה אחת שישבה בסמוך אליי בלשכת
הגיוס, שעל כל אדם להיות נכון להקריב את עצמו למען הכלל.

לא היה טעם רב בשהותי בלשכת הגיוס, שכן ידעתי שבלא כל קושי
אוכל להשתמש בקשרים שלי, שכן סא"ל אבא של תומר היה מפקד לשכת
הגיוס האזורית, ותומר אז כמו לפני כן מוכן היה להקריב את חייו
לא רק למען הכלל, לא רק למעני, אלא אף למען כל הגה היוצא מפי.
אני יודעת שנדמה הדבר כאילו ניצלתי אותו באופן לא הוגן, אך אין
זה כך. לא השליתי אותו בכל שלב, והוא ידע היטב על העבדות המצפה
לו ועל היחס שלא יזכה לו בתמורה. באופן מודע הוא בחר לחיות את
חייו בשביל אחרים, בשביל אחת מאותם אחרים, ואף זו זכותו, הייתי
אומרת - זכותו לטפשות, אבל עודה זכותו.

באותו יום התבוננתי ביושבים בכיתה מסביבי, במהלך השיעור,
והייתה לי ראייה חדשה אך ישנה, מקורית אך נדושה, שרידית מימי
קדם של עיצוב מחשבתי, פשטנית, החושפת ומגלה הכל ולא יודעת
מאומה. עדנה ועופר לפתע נדמו רחוקים כשם שנדמו בעבר קרובים,
אפילו מאחורי שולחנם המשותף ישבו כאילו שואפים להרחיק האחת
מהשניה כמה שרק אפשר.

נועה ודניאל היו שקועים בלהט השיחה, האחת מנופפת איתנה בידיה
ולחשה כזה שאילמלא כיווץ שפתיה היה הופך לצעקה, והוא מאדים
ומסמיק לנוכח המתבוננים בהם, איש אינו מרוכז במורה ובשיעור.
היא שותקת לרגע והוא מוסיף מילה, והיא כאילו מזינה את עצמה
מדבריו וחוזרת ללהט ולתנועות ידיה הדקות, והוא מסרב להרחיק
ממנה אך כל הבעתו מפעפעת בעתה, היא מתעלמת מביעותים אלה
וממשיכה, עיניה נעצמות ונפקחות, שערה מתפזר מאסיפותו, והצלצול
נשמע להפריד בין לחשה לבין צעקותיה, פניה מחליפים סומק של כעס
בחיוורון של זעם.

בהפסקה המשיכו יעל וברק בדברים ביניהם, נראים כזוג האידילי
היחיד שנותר מתוך האידיליה המשולשת ששררה בכיתה זו אך לפני
רגעים. בלא ספק, מסקנת הגלם הסקתי, אבל לא המסקנה הנכונה,
סברתי שנשברו כאן בבת אחת שני קשרים עזים וארוכי טווח, אבל לא
היה בהיקש זה מאומה מן הנכון, ולא ברור לי מדוע השליתי את עצמי
שאזכה לעצמי בדניאל. היה לדניאל משהו שלא ראיתי עוד בחיי,
התזמון המושלם של התגובה. אפילו היה קבור תחת הררי טענות
מגוונות, דומה שאין לו מה להוסיף על דבריו ומיד ייכנע בצניעות,
היה מוסיף הערה המפיגה את כל המתח, המשמידה על מקומה את
היריבות, ומותירה מן הוויכוח האלים רק צחוק והנאה, והכל היו
נפרדים והולכים כאילו לא היו מוכנים אך לפני דקות אחדות להצית
עצמם בהיאחז בקרני מזבחם. הפעם לא עבד קסמו של דניאל, תגובתו,
למרות שלא שמעתי אותה, בוודאי לא כשלה, אך בכל זאת רק חיזקה את
להטה של נועה, כאילו היה בה עלבון שלא יימחה לעולם.

אולם כולם נותרו חברים כפי שהיו, ותקוותי לדניאל נמוגה. אין
האנשים חושפים את כל עצמותם, לא בפרהסיה ולא מכונסים בעצמם,
ומתברר שכל ויכוחיהם ודיוניהם של אלה, תמיד דומה שאינם רחוקים
מתגרת ידיים, אינם למעשה אלא הצגה מוצלחת בפני הכל ובפני עצמם,
כחלק ממשחק הזוגיות. אין אמת וכזב במשחקים אלה, אין כשר וטרף,
אין טהור וטמא. הכל מותר, והכל יודעים שהכל מותר, ולכן הכל
יודעים גם שהכל משחק. זו הסתרה עצמית, זיוף, ונבעתי נוכח
המחשבה שגם אני, כמותם, שייכת למשחק חברתי ענף יותר, על כלליו,
כשהכל יודעים שהכל משחק.