[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק רביעי

כמה ימים לאחר מותה הציע לי ידיד שהכרתי באינטרנט להיפגש אתו.
הוא ניסח את דבריו בעדינות, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהוא
מציע לבחורה לצאת, ומתיקותו, רכותו ושלוותו שנשתמעו אפילו מבעד
למסך המחשב המנוכר, הובילו אותי לסחרור מוכר שתוצאותיו היו
הרות אסון. שמו מיכאל, והוא גר בעיר אחרת, אבל הסכמתי אפילו
לנסוע לשם באוטובוס כדי לפגוש אותו. כנראה שבכך שנתתי לו
להרגיש, שוב, מובנת מאליה, הייתה טעותי. חיכיתי לו יותר משעה,
והוא מאן לבוא, ורק לאחר שכבר עליתי על האוטובוס חזרה, מלאה
זעם ותסכול, בעיקר כלפי עצמי, וכמעט בכלל לא - לגביו, שלח לי
הודעה שבה הוא מבקש להעביר את הפגישה ליום המחרת, והודעה זו
נוסחה כאילו נשלחה בהיסח הדעת. אין צורך לציין שלא עניתי
להודעה זו ואף נמנעתי מכל קשר אתו בעתיד, מה שדרש החלפת מספר
הטלפון הסלולארי שלי, אולם המטרה קידשה את האמצעים. הגעתי
לתובנה מקורית לפיה הניתוק המוחלט עדיף פי אלפי מונים על פני
הדשדוש האטי והמדוכדך לעבר הבלתי-נמנע, ואמנם לאחר ימים אחדים
חזרה שלוותי הנפשית להיות ממש כמו קודם, ואפילו מיכל לא שמה לב
לכל תמורה שבי, ולא ידעה בכלל על קיומו של מיכאל. השאלה היא
אפוא האם מוטב ניתוק דומה אף במצב בו היה הקשר מלא משמעות, ועל
כך אינני יודעת להשיב אלא את התשובה המובנת מאליה - והרי היא
שהדבר תלוי בנסיבות. אולם אין מקום לענות כך כאשר שואלים בהקשר
הכללי, וניתן לנסח גם אחרת - האם שווה האהבה את התסכול
שבסיומה, האם ניתן לשמור על קשר עם האקסים והאם בכלל יש בהם,
ביחסים אלה, דבר-מה המייחד אותם לעומת כל אינטראקציה אנושית
אחרת. על כך לא ידעתי את התשובה, ואינני חושבת שקם האדם עם
פתרונים מוכנים לה; אולם בכל זאת ידעתי שאין שני אנשים יכולים
להניח מטענם האדיר בצדם ולהמשיך בחייהם כאילו לא ארע כלום,
ואפילו התיימרו לעשות כן, הדחקתם תכה בהם שורשים ותשתלט על
מחשבתם לרוקן אותה עד תום.

הרגשתי בדיוק כשם שהרגשתי באותו יום, כשהדודה מרים המשיכה
לבהות בנקודה הדמיונית שעל הקיר הלבן למרות שדיברתי אתה.
הרגשתי שמאמציי עולים בתוהו, שאין לי כל ערך ומשמעות, מלבד
הערך והמשמעות שאני מקנה לעצמי. מעטים, יחידי סגולה, מגיעים
לתודעה זו, ואני סבורה שעצם קיומה מצדיק את השקפותיהם יוצאות
הדופן, ואף מקנה להם זכויות יתר, כמו לפי התיאוריה של
רסקולניקוב בספר המזוויע שקראתי זה לא מכבר. אבל כל הזמן אני
חוזרת לדון את הדודה מרים, כאילו אחוזת איזו אובססיה
קומפולסיבית המחייבת את מחשבותיי ואת כל עצמותי לחזור ולהגות
בה, ומוזר הדבר כיוון שאני יודעת שלא ייחסתי לה כל חשיבות
בחיי, והתגברתי במהירות רבה על מותה.

הדודה מרים לא הותירה חלל ריק, ואי אפשר לומר עליה שאת מקומה
לא ניתן היה למלא. אומרים בציניות ונכון אומרים שבתי הקברות
נמלאו באנשים שחשבו שאין להם תחליף, ולכל אדם יש תחליף. איתני
הנפש מוצאים תחליף זה בקלות, ומתגברים באמצעותו על כל הקשיים,
ולעומתם החלשים נגררים בדווי כל חייהם, כאילו לא הקרוב אליהם
הלך לעולמו, אלא הם-עצמם אינם חיים עוד. הכסא בסלון עבר במהרה
לחזקתם של כלל המבקרים, החפצים נשלחו למקומם והחדר שנתפנה היה
לחדר העבודה של אבא, כאשר היה מבקר בביתו לעתים רחוקות.





לא כל כך קשה להתחיל עם בחור, ולכן אני לא מבינה הן את
הסטריאוטיפ השגור בעיני החברה באשר לבנים שאמורים לעשות את
הצעד הראשון, והן את הקושי של כל אדם שהוא בעשיית צעד ראשון
שכזה. לפני זמן מה, אחרי שנפרדתי מתומר או לפני שאפילו הכרתיו,
עברתי במסדרון בית הספר וראיתי את עידן עומד שם לבדו וקורא
בעלון פרסומת התלוי על הקיר מול כיתתו. אינני יכולה להגיד שיש
לי עניין רב בעידן, או שלפני כן חשבתי עליו כך או אחרת, או
שבאותו רגע עברה במוחי המחשבה ועיניי נאורו. אבל ניגשתי אליו
והצעתי לו ללכת לאכול, בשליטה ואי-שליטה על מעשיי ורוחי כאחד,
והופתעתי מהמעשה שלי בוודאי אף יותר משעידן הופתע ממנו. או-אז
פסעה במסדרון ידידה של עידן בשם אורית שאפילו את שמה לא זכרתי
אלא בצורה רופפת וחסרת הקשר, ולמרות שלא הכירה אותי כלל שמעה
את המלים האחרונות וצירפה עצמה לחבורתנו הקטנה כאילו באין
מפריע, ולשאלתו של עידן האם יפריע לי אם תצטרף לא יכולתי,
כמובן, לענות בשלילה.

לא ניכר על פניי כל רגש שהוא, ואין פלא משום שלא הרגשתי כל רגש
שהוא כלפי עידן, אבל בתוך נפשי, מבערת ומאכלת, ניצתה שנאה
יוקדת וזעם בלתי-נשלט כלפי אורית, בלתי-נסבלת כמעט, עד כדי כך
שלא יכולתי להביט בה מבלי שתתעוותנה שפתיי וכחכוח קל ייצא
מגרוני. אפילו אורית חשה, ככל הנראה, שלא במקום, ועל כן שיחתנו
וישיבתנו במקום האוכל סופן שהיו קצרות וחסרות עניין.

כשנזכרתי במעשה זה האזנתי למוסיקה, אבל השנאה לפתע התעוררה
בנפשי ועיוורון עלה בעיניי, ולא יכולתי להתרכז עוד במאומה, חרף
מאמץ לא רגיל למקד את תחושותיי השליליות ולהדחיקן. נזכרתי
בדודה מרים, שביום מן הימים לפני מותה ביקשה ממני את הכרית
הקטנה שאני לא ישנה עליה עוד, מכיוון שרצתה לייצב את
חצי-שכיבתה כשהייתה רוקמת במיטתה לפני השינה. אבל אני סירבתי
בתוקף לתת לה אותה, מה זכותה ליטול את כריתי, מובן שלא העלבתי
אותה אבל היא הסירה מבטה ממני ויצאה מן החדר.

הסרתי את אוזניות הווקמן מראשי והישרתי מבטי לכיוון חלון
האוטובוס, שכן קודם הייתי מרוכזת בחקר שרוכי נעליה של מיכל
שישבה בסמוך. מיכל שיחקה עם הטלפון הסלולארי ולא שמה לב להבעות
פניי שהתחלפו כאילו אני מתאמנת לקראת איזו הצגה מוזרה ומפעילה
את ההקלטה במהירות מכופלת או משולשת. השמש השוקעת של שעות
הערביים סנוורה אותי, ולא יכולתי להישיר מבטי, על כן ביקשתי
מהיושבים לפני להוריד את המגן בפני השמש. שני אלה, עדנה ועופר,
היו שקועים בלהט השיחה ביניהם, ועופר זרק איזו הערה צינית באשר
למקום אליו עליי להישיר את מבטי, וידעתי שחמימות מוח זו
אופיינית לו ולכן לא הגבתי לעת עתה. השמש המשיכה לרצד על פניי,
שהוארו בחלקן במעין חריץ של שמש לעומת הצל הסובב, שבקונטרסט עם
גוון עורי בוודאי יצר משחק נאה של אור וחושך. השמש המשיכה
לשקוע לתוך בנייני הכרך, נעלמת בהם לעד, ריח האשפה החריף מדגדג
את נחירי אפי, כמו האפטר-שייב של תומר באותו יום.

עדנה ועופר המשיכו לדבר, עופר רוכן כלפיה ונרתע בחזרה, קרנה
מהם אווירת מתח לא אופיינית, אווירה של העדר נוחות וחוסר נחת.
אצל אנשים אלה שנתפסו תמיד בעיני כל כסמל לשלמות הזוגית, היה
בארשת הזו משום זעזוע עבורי, שהניא אותי ממחשבותיי הקודמות.
היא לא השיבה לדבריו, שערה אסוף ושערו קוצים, אפה ורוד יותר
מהרגיל, והוא רוכן ונרתע, פניו זעות וכל מהותו תנועה, והיא
משקיפה לעברו בעיניים שחורות שמרצד בהן ברק ונעלם, והוא משפיל
את מבטו ושותק. חשתי אי-נחת על שהפרעתי להם בשעה כזו, ולכן
החלטתי להתנצל בפניהם כשארד מהאוטובוס, כמובן מבלי לומר שאני
חושבת שהתפרצותם הייתה מוצדקת אלא מתוך הצורך הנימוסי האמיתי
הנדרש במצב מעין זה.

הדבר הניא אותי ממחשבותיי הקודמות, כאמור, ועל שפתיי שוב עלה
אותו חצי-חיוך מפורסם, שהפך לסמל המסחרי שלי בקרב אלה הטורחים
להתבונן בפניי. יש בו, בחיוך זה, ציניות תהומית וגם רצינות,
המעורבות שתיהן בנימה של הקשבה ועניין מהולה בחוש הומור ופתוס,
וכל אלה מתחת לעיניי שהן אספקלריה של החוץ ולא של הפנים. חשבתי
על ירון, ירון שתמיד היה רואה בעיניי, שכמעט שיצאתי אתו אבל
ברגע האחרון עברה בי אותה חמימות-מוח לא אופיינית או לחלופין
התפרצות של הרגש היצרי והמקורי ביותר, ולא הופעתי לפגישה. אף
פעם לא הייתה לי כזו זוגיות מושלמת כמו לעדנה ולעופר, הכל אמרו
עליהם והצביעו על היופי ביחסיהם, והם לא נמנעו מלהציג את עצמם
לראווה, שכן היה להם זמן רב להתכנס בתוך עצמם-זוגיותם, נפגשו
מדי יום ביומו וגרו קרוב האחת לשני. היה בהם משהו טוב מדי,
משהו שלא יכול להימשך, וחשבתי שבאותו היום נחשף בעיניי הפן
האנושי שלהם, פן שכמעט שכחו, כנראה, בגלל זוגיותם המושלמת. אבל
את הגלם הותרתי גלם ולא הסקתי או-אז את המסקנה המתבקשת, ולא
שהיה בעופר או בעדנה דבר מה שדרש את התייחסותי, אלא שבגדה בי
האינטואיציה ועל כך לא סלחתי להם לעולם.





<<
נעמי - חלק חמישי
:אבה קלחה
נעמי - חלק שלישי
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כן לפה, כן כן!
למה לאן חשבת?







מדריך בכיר
בקורס הכנה
לביתוק


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/02 18:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה