אני יושבת מולה ומנסה להחליט. השולחן מול החלון, ולידו, בגבו
לחלון, יושב אבא של שחר.
לפרקים הוא מרים את הכוס אל פיו ושותה לגימה אחת וממשיך לשתוק.
ידו, שחולצה שלשום מכלא הגבס המעיק, לבנה ושדופה, ודקה עד
מאוד, מונחת במקביל ליד הרגילה, שהיתה משוחררת עד עכשיו באוויר
העולם.
ושוב הוא מרים את הכוס אל פיו ולוגם.
ממלא את פיו במשקה הפושר, המריר, המומתק ביותר מדי סוכרזית.
אני יושבת מולו, ובוהה בכוס, מנסה להבין מה צבעה, ולא מצליחה.
שחר ישן את שנת אחר הצהרים שלו. היא מתארכת קצת היום, ואני
נהנית מזה.
אבל משום מה מקווה בכל רגע שהוא יתחיל לבכות ואצטרך לגשת אליו.
כי אין לי מה להגיד. את לא שותה? הוא שואל אותי, ואני אומרת
שאני לא צמאה. מי צריך להיות צמא בשביל קפה? הוא תוהה, ושוב
לוגם לו לגימה קטנה. חבל שאין עוגיות, הוא אומר, ואני יודעת
שהוא רומז לי, אבל לא מקבלת את הרמז. אז מה את אומרת? הוא
שואל. מה יהיה? מה צריך להיות? אני עונה לו, ורחמיי נכמרים על
ידו השדופה, הלבנה, הרזה. רזה היד הזאת, לא גדלה עם אחותה בשמש
של הקיץ. ושוב רציתי לשאול אותו מה קרה בעצם, אבל שוב לא יצא
לי. גם אז, כשחזר עם גבס יום אחד מהעבודה שכחתי לשאול אותו, כי
באותו יום החלפנו מטפלת לשחר  וגם המדפסת אצלי בעבודה התקלקלה,
אז דברים אחרים מילאו לי את הראש, ולא שאלתי. והוא גם לא סיפר.
אולי הוא חיכה שאשאל. אבל לא שאלתי. כי אחר כך כבר לא היה לי
נעים. כל כך היה לי לא נעים שלא שאלתי אז, שבכל פעם שרציתי,
כבר לא היה לי נעים לשאול כי זה היה מזמן. הוא נורא סבל עם
הגבס הזה, ולקח לו מסרגה של אמא שלי לגרד את היד שכלואה בו, כי
חם היה ומגרד. חודש וחצי הוא נשא את הגבס הלבן המעיק הזה, וכל
התגובה שלי היתה שלא בא לי שייגע בי, שלא יחבק בלילה, כי הגבס
כבד ואני חוששת שבלי משים אני אחטוף אותו בראש. אז לא נגע.
והיום הכין לו את הקפה ושאל אם גם אני רוצה וביקש שאשב מולו
ליד השולחן, מול החלון, ואני התיישבתי, ואולי קצת הקשבתי, אבל
לא היה לי למה, כי בינתיים הוא עוד לא אמר. הוא רק שאל
בינתיים, וכבר הקפה הפושר מתקרר בכוסו ואוזל, והוא עוד לא אמר
לי שום דבר.