[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה לילה קר וחשוך הגשם ירד בלי הפסקה היא הייתה בדרך
לאנשהו ולא ראתה כלום מטר מהפנים שלה וגם זה היה בלחץ, למרות
החולצה החמה, הסוודר העבה והמעיל היה לה קר, מאוד מאוד קר
ונוסף להכול המטריה ה"נחמדה" וה"טובה" שלה (כמו שהמוכר אמר) לא
עזרה לה לכלום, ולכן היא הלכה כולה רטובה כשהגשם מכה על הפנים
שלה ומתערבב עם הדמעות שלה שזלגו בלי הבחנה, הדמעות זלגו
מעיניה כאילו היו להן חיים משלהן, היא לא יכלה לעצור אותן או
לשלוט עליהן.
היא בדיוק חזרה משיעור פרטי כשהחבר שלה התקשר אליה וביקש ממנה
שתבוא אליו, היא לא חשדה בכלום הוא קרא לה חמודה ומתוקה כרגיל,
לכן היא מהירה לבוא אליו למרות שהיה די מאוחר והיא כבר הייתה
צריכה להיות בבית. כשהיא הגיעה אליו הוא פתח לה את הדלת ואז
החשד התחיל לזחול לליבה שמשהו לא בסדר היא נכנסה לסלון וראתה
שם שני שוטרים יושבים ומחכים למשהו, היא הסתכלה עליהם בתדהמה
ואז עליו ועליהם ושמעה אותו אומר לה מאחורי גבה :
"בואי תכנסי לחדר שלי"
היא הלכה בשקט אחריו בתדהמה עדיין לא מבינה מה קורה
"אני יודע שזה לא נראה טוב, המשטרה וזה"
"אהה, לא נראה טוב?"
ברגע שהיא אמרה את זה, פתאום כאילו משהו נפל לה על הראש והיא
קלטה מה קורה.
"תגיד לי אתה בסדר? יש משטרה בסלון שלך, זאת אומרת יש איזה
משהו שאתה לא מספר לי וזאת אומרת ש..."
היא לא יכלה לסיים את המשפט כי אז היא הבינה את משמעותו של
המשפט.
"טוב מה שרציתי להגיד לך בעצם ש... תראי גם לי זה כואב, להגיד
אז זה אבל אני רוצה שתשכחי ממני, אני רוצה שתשכחי את כול
התקופה שלנו היחד..."
"אתה רוצה שאני אשכח תקופה של שנה, את כול מה שעשינו, את הבן
אדם הנפלא שהכרתי בתוכך?"
אז הדמעות התחילו לזלוג, ואיתן הוא בא לחבק אותה ולנסות לנחם
אותה
"תראי אין ברירה אחרת אני לא רוצה לפגוע בך אני לא רוצה שתראי
אותי שם..."
הוא אפילו לא יכל להגיד את המילה כלא
"אבל, אני רוצה להיות פה בשבילך"
"לא, את לא תוכלי להיות פה בשבילי פשוט תשכחי אותי וזהו"
"אני לא יכולה לשכוח"
"את יכולה פשוט תלכי ואל תביטי לאחור מעכשיו אני לא קיים
בשבילך ואם את עדיין תתעקשי אז אני פשוט אתעלם ממך, כי ברגע
שאני יוצא מהדלת הזאת אני מוחק אותך מהזיכרון שלי"
באותו רגע שהוא סיים את דבריו, נכנס לחדר שוטר אחד וביקש ממנו
לצאת כי הם כבר צריכים לנסוע
"ביי חמודה ובבקשה תשכחי"
היא עמדה שם והסתכלה איך השוטר שם עליו אזיקים ומוביל אותו
שפוף ראש אל מחוץ לחדר ולדירה ובמורד המדרגות
"סליחה, אני מצטער אבל אנחנו צריכים לסגור את הדירה..."
"כן, אני כבר יוצאת"
היא הסתובבה בחדר מבט אחד אחרון ומבטה נח לרגע על שתי התמונות
הזהות שהוא פיתח אתמול כשהם היו כול כך מאושרים ביחד בפעם
האחרונה היא הרימה את שתי התמונות מהשולחן ופנתה לשוטר
"אתה יכול בבקשה, למסור את התמונה הזו לו בבקשה תדאג שהוא יקבל
את התמונה הזאת ולא משנה מה"
"אין בעיה, אני אדאג לזה"
ובמבט אחרון היא יצאה מהדירה בלב כבד הדמעות זורמות לא ניתנות
לשליטה והגשם שהתחיל לרדת כאילו השמיים משתתפים בצערה היא הלכה
מבלי לדעת לאן, הלכה ישר לאן שהגורל ייקח אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היטלר? שטויות.
תופעה חולפת.





תומאס,
ברלין 1933


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/1/02 18:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אירינה בונגרט

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה