[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק שני

ואז בפעם השנייה דיברתי עם דודה מרים. באותו יום היא ביקרה אצל
רופא המשפחה, למזלה הוריי מצאו לה רופא משפחה דובר רוסית, מה
שלא פשוט בשכונה שלנו, והוא אמר לה שכנראה יידרש ניתוח בכדי
להסיר את הקטרקט על עינה. לא ידעתי שהוא מפריע לה כל כך, והדבר
לא עניין אותי, אבל כשנכנסתי ראיתי אותה מביטה לעבר נקודה אחת,
נקודה לבנה על קיר לבן, יושבת זקופה על הכסא ורקמתה בידיה,
ונראית קטנה מתמיד, מסכנה מתמיד, כאילו חרב עולמה כעת, ולא
מתמול שלשום. אני לא יודעת להשוות בין בני אדם, ולמרות שאני
מבינה אנשים היטב, אני לא מתיימרת לשפוט את תחושותיהם
הפנימיות. עם זאת, הבעת פניה של הדודה מרים, המבט לנקודה אחת,
הזכיר לי מאוד את תומר באותו יום, כשנפקחו עיניו לאחר ששפתיו
נותרו תלויות באוויר, והוא הסתכל באותה נקודה דמיונית בה הייתי
אמורה להימצא, ובמשך שניות אחדות כל מחשבותיו עברו על פניו.

הדודה מרים איבדה את כל משפחתה בשואה, והחליטה, בתור אישה
מבוגרת, להקדיש את חייה לזכרם. אינני מבינה כיצד יכולה אישה בת
שלושים לקבור את כל עצמותה ואפילו לא להתחתן שנית, אבל הדודה
מרים שאבה את כל כוחה מעצמה, ולא נדרשה לאנשים אחרים סביבה.
אני חושבת שהיא הייתה אומרת לי שעל כל דבר מתגברים, ושאסור
לינוק מאחרים את מה שאתה אמור לינוק מעצמך. סביר להניח שזו
המסקנה אליה הוביל אותה אובדן משפחתה, ואני הגעתי למסקנה זו
לבד ולכן התבוננתי עליה מלמעלה ובצדק.

היא העבירה את מרבית חייה בכפר נידח אי שם בפולין, אני לא
יודעת כיצד שרדה את השואה אבל בוודאי לא הייתי רוצה לשמוע על
התנאים האיומים בהם חיה. אני זוכרת היטב את ההרצאות של תלמידי
כיתות י"ב שיצאו לעשרה ימי חופש במחנות ההשמדה, והרגשתי תחושת
ניכור עזה, כאילו אינני שייכת לשם, כאילו הם אינם, כאילו הכל
יציר דמיוני וייעלם ברגע שאפקח את עיניי. דמעות זלגו מעיניה של
מיכל שישבה לידי, תמיד עיניה רטובות כאילו עומדת לבכות, ואכן
בוכה בגלל כל שטות, וגם אז בכתה. אפילו יבבה קטנה כזו, הדומה
לקול של גור כלבים או חתולים מיותם ומוזנח, נשמעה, וכל העיניים
הופנו לכיוונה בעניין, והיא הסמיקה כאילו עמדה בפניהם עירומה
כביום היוולדה.

את כל הדברים האלה על הדודה מרים אני יודעת מאותה שיחה שניהלתי
אתה, והרגשתי שאני חייבת לגרום לה להרגיש טוב יותר. כשאנשים
מבוגרים נזכרים בדברים מעין אלה, קשה לי לתאר שהם עושים זאת כך
סתם להנאתם, אלא מצפים שהסובבים ירחמו עליהם, ומכיוון שלא היה
אדם אחד בעולם שריחם על דודה מרים כשסיפרה לו אודות תלאותיה,
נשתרשה בי המחשבה שאוכל ממרומי שבתי לרומם אף את רוחה שלה.
אמרתי לה שאין זה נורא ושעליה לחיות עם החיים ולא להתאבל על
המתים. כנראה שהיא לא שמעה את דבריי, כי לא הגיבה כלל והמשיכה
לבהות באותה נקודה כאילו היה בה דבר מה המושך והאוחז בה אחיזה
איתנה ואינו מרפה מחשבותיה ממנו. לא הצלחתי להעלות במוחי את
המראות והחוויות שחוותה, וכפי שאמרתי קודם גם לא רציתי לעשות
כן. או-אז טפחתי על שכמה בעליזות בדויה וביקשתי אותה להכין לי
סלט לארוחת הערב, התרוממתי ממושבי וצעדתי מהר לחדר. לא
הסתובבתי כדי לראות את הבעת פניה, אבל הרגשתי בגבי כאילו נועצת
בי את מבטה, כאשר עברתי על פניה והסתרתי אותו דבר מה בו הסתכלה
כל העת הזו.





<<
נעמי - חלק שלישי
:אבה קלחה
נעמי - חלק ראשון
:םדוקה קלחה >>




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חשבתם מי זה
שצועק למעלה?
זה לא אני...

הפודלית מחזירה
זאת בהפוכה


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/02 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה