[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נעמי אלומים
/
נעמי - חלק ראשון

המסכה שבני האדם עוטים מעידה עליהם רבות. חיקוי של תחושה או
תכונה מסוימת בעזרת המעטפת מוביל, בסופו של דבר, להיספגותן
בלבה. כך, כל המתיימר להיות ישר, העושה מאמץ להיראות כזה
והחושש מן הבושה שימטירו עליו הסובבים אם יגלו את כזבנותו, הרי
פירוש הדבר שהוא לכל הפחות מעריך את תכונת היושר, מניח שהיא
חשובה באופן זה או אחר, אם בעיניו ואם בעיני אחרים, אפילו אם
משיקולים כלשהם הוא אינני יכול או איננו רוצה לסגלה לעצמו. אלא
שישנם בני אדם שלא זו בלבד שאינם מסגלים לעצמם תכונה זו, אלא
אף אינם נרתעים מהצג עצמם בפני הסביבה כשקרנים ציניים ממדרגה
ראשונה.





היום, פחות חודש, ופחות חמישה ימים, ואולי גם פחות כמה שעות,
בצהרים של יום אוקטובר בהיר, בבית החולים שערי צדק (או שמא היה
זה בית חולים אחר) נפטרה הדודה מרים. מי הייתי עבור דודה מרים?
הייתי נערה צעירה, נעימת הליכות אך צינית לעתים, שהאינטליגנציה
מתפרצת אצלה לכדי הערכה עצמית גבוהה מדי וזלזול-מה בסובבים
אותה. תמיד הקפדתי, אפילו בבית, להתלבש כך שאיש לא ירגיש שאני
נינוחה ושלווה, ומטרת התוגה הקודרת של הבגדים השחורים הייתה
ליצור אווירת מתח שעליה התקיים כל מאודי. אינני יודעת האם
הדודה מרים הרגישה זאת. כשעלתה ארצה הייתה בת שמונים ושלוש,
ואף על פי שרוחה נותרה איתנה וגופה לא בגד בה, ספק אם הצליחה
להבחין בעומק הנפשי הבלתי-רגיל הזה. נוסף על כך, אף פעם לא
הרשיתי לעצמי להתפרץ בפני הדודה מרים, או אפילו להעיר איזו
הערה סרקסטית, או לעוות את פרצופי בחיוך מאולץ, או לזוע
באי-נחת המדגיש את רצוני להישאר לבדי, במנוחה.

החברות הבודדות שהיו לי ושניים או שלושה בנים שבשעתו הייתי אתם
בקשר מחייב יותר ופחות היו האינטראקציה החברתית היחידה שלי.
אני לא חושבת שאיש מהם הרגיש במצוקתי לכאורה, וכיוון שזו לא
הייתה קיימת אלא במוחה הקודח של אמי, נתייתם נושא זה מיחס
ונותר בתורת הערה לא-מוצלחת שהייתה זורקת לעתים לחלל האוויר
כאשר עברתי על פניה בדרכי לחדרי, שקועה לבדי בתוך מחשבותיי,
בעודה מעשנת בעייפות וקדרות את הסיגריה החמישית ברציפות. פחות
נעים היה כאשר הייתה פולטת הערה מסוג זה בפני אנשים אחרים, אבל
בדרך כלל לא עלה בדעתם לקיים דיון על כך. אפילו לדודה מרים פעם
אמרה שנעמי צריכה יותר חברות בגילה, והגיע הזמן באמת שתכיר גם
בנים נחמדים, אלא שהדודה מרים הייתה שקועה באותה שעה ברקימת
איזה סוודר מיוחד במינו, ולא ייחסה להערתה של אמי חשיבות יוצאת
דופן, מה גם שלא נתכוונה שתהיה בה כזו.

אני זוכרת שאותה הערה הניאה את מחשבותיי מן הנושא השלו
והנינוח, המנוגד כל כך לארשת החיצונית שלי (באותו יום חזרתי
הביתה עם עין נפוחה, חשבתי על התפתחות המודעות העצמית של
העבדים בארצות הברית, ונתקלתי בדלת הכיתה שנפתחה לפניי לפתע).
ההדחקה בגדה בי, לא אפשרה לי להתמודד. זכרתי את סדר הטיעונים
ההגיוני שצריך להעלות בפני עצמך, שצריך לבצע שכנוע רציונאלי
ואחר כך שכנוע אי-רציונאלי, שצריך להוציא את הנושא הנדחק מן
התת-מודע על ידי חלימה בהקיץ, שצריך להסיט את תשומת הלב לכיוון
אובייקט המעודד רגשות קוטביים לאלה המודחקים. למדתי הרבה מן
האינטרנט, ולמרות שההורים לא שילמו את החשבון האחרון בגלל
סכסוך שלא ייושב עם הספק, גלשתי בכל זאת - עם סיסמא בלתי-חוקית
שקיבלתי מתומר.

תומר היה המושא להדחקה. אני חושבת שמכל הבנים הלא-מעטים שאי
פעם הייתי אתם בקשר כלשהו, תומר היה היחיד שהיה לי חבל לנתק את
הקשר עמו. הוא מצא חן בעיניי, מה שקשה למדי, הייתה לו חמימות
וברק של עניין בעיניים כשדיברנו פעם או פעמיים בין התגבורים
לבגרות באזרחות, ומחברותיי שמעתי עד כמה הוא נהנה לדבר עליי
ועל היופי שלי. לא ידעתי כיצד הוא רואה את היופי, דרך הבגדים
שאמורים היו להסוות כל אנושיות שבי, אבל הדבר לא הפריע לי עד
שנקרה בדרכי.

אני לא זוכרת כיצד התחילה השיחה שנזכרתי בה באותו יום. סביר
להניח שנגמר שיעור אזרחות וצעדתי, כרגיל לבדי, מחזיקה את
הסיגריה והמצת באצבעות כף ידי הימנית, אחרונה מן הכיתה. לאחר
מספר דקות מצאתי את עצמי מנהלת עם תומר ויכוח סוער על הגישות
השונות לפתרון בעיית הערבים הישראלים. אני חושבת שהוא אמר הרבה
דברים טיפשיים למדי, אבל התוכן לא היה בעל חשיבות. באותו רגע
ויתרתי על הארשת שבניתי, והיה זה רגע שלהיזכר בו גרם לי לקפוץ
מן הכסא ולדלג לכיוון הדלת ואז בחזרה, ורק כך הצלחתי להחזיר
לעצמי את שלוותי. תומר התחיל משפט, אבל לא הצליח לסיים אותו,
כי העברתי את לשוני על שפתיי, קירבתי את פניי לפניו, וריח
האפטר-שייב דגדג את נחירי אפי. הוא הופתע, אך התעשת מיד, קטע
מילה באמצעה, ובתוך שנייה וודאי ציפה לראות עצמו מנשק בלהט את
נערת חלומותיו. אבל אז כל שריריי התכווצו, נרתעתי לאחור ושפתיו
נותרו עוד מספר רגעים תלויות באוויר. זקפתי את גבי, יישרתי את
כתפיות הגופייה השחורה שלבשתי באותו יום אוקטובר, וסטרתי לתומר
בידי השמאלית כך שמן הסיגריה שבידי הימנית נותר רק בדל, היא
נשברה לשניים ונפלה על הרצפה בינינו, והעשן שהופרח לפניו כאילו
חותם תהום שנפערה שם בתוך רגעים.

המעניין הוא שתומר לא ויתר עליי לאחר המעשה הזה. לא טרחתי
להסביר את עצמי, אפילו לא לעצמי, לא ידעתי מה מנע בעדי לנשק
אותו. אני לא חושבת שהוא הבין ללבי, אם המניע היה עמוק מכדי
שאני עצמי אבין, בוודאי שהוא לא יכל לו. אבל חיזוריו נמשכו,
ואפילו חברתי ה"טובה" מיכל, שהייתה היחידה שאימא שלי טרחה
לזכור את שמה, ייעצה לי להיענות להם, אפילו בכדי להפסיק אותם.
כך נהיינו חברים, תומר ואני, למשך כמעט שבוע.

באמת שלא נוח היה לי להיפטר מתומר, מה גם שבניגוד לבנים שיצאתי
אתם בעבר, הרגשתי אתו מעין נינוחות שכזו, כאילו התייחס אלי
בתור מובנת מאליה ואפשר לי להתייחס אליו באופן דומה. אבל אם
הכיוון השני של מחשבתו היה מדויק למדי, הרי שהראשון היה רחוק
מן האמת, ונאלצתי להוכיח אותו על טעותו. הרגשתי דטרמיניסטיות
כזאת, שפשוט לא יכול להיות לי קשר מושלם, שלא ייתכן שאוהבים
אותי ואפילו אני מרגישה דבר מה. בבוקר אותו יום כשנכנסתי
הביתה, שאלתי לשלומה של דודה מרים, והיא העמידה אותי במקומי
בכך ששאלה מדוע אני שואלת. לא יכולתי לענות לה ששלומה מעניין
אותי באמת, ולא יכולתי לענות שאני במצב רוח טוב במיוחד. לא
ידעתי לענות לשאלתה, והאשמתי בכל את תומר. אני חושבת שזה היה
הגיוני, ככלות הכל תומר זעזע את שלוותי הנפשית, ולא יכלתי
להרשות לעצמי מותרות זו. אפילו אימא שמה לב ששמתי מעט בושם
באותו יום, והעירה בדרכה הסרקסטית, כדי שהדודה מרים תשמע,
שנעמי מנסה, כנראה, להעלים את ריח הסיגריות ולהחליפו בריח בושם
זול.

המחשבות הקודרות הללו על תומר, למרות שלא לוו אפילו בשמץ של
חרטה, הוציאו אותי משלוותי. אפילו המוסיקה שהתנגנה ברקע לא
עזרה, ובוודאי לא מעגל המחשבות השלילי על עצמי אליו נגררתי. על
פי העצות האינטרנטיות, כיוונתי את כל מחשבותיי לעבר הציון
המעולה במבחן במתמטיקה שקיבלתי באותו בוקר, ולתחושת השלמות
העצמית שתמיד מלווה ציון כזה. הרשיתי לעצמי לרחף בזרם
האסוציאציות החופשי שעלה מכאן, חשבתי על הדשא המוריק בגינה
המטופחת היטב, החופש של הציפור לעוף לה למחוזות חפציה, הסדר
והסטאטיות המושלמים של עמודי החשמל הניצבים בזוית ישרה לקרקע.

ואם כבר בזווית ישרה עסקינן, הרי שהציון במתמטיקה היה הגבוה
מציוני הכיתה; המורה חילקה את הבחנים ואחת הבנות קיבלה 12.
לצערה, היא לא נכחה בכיתה, והמורה נתנה את הדף המקומט מלא
הקשקושים האדומים לידיי, ולא יכולתי להתאפק מהעלות חיוך ציני,
כבד, מלוטש וריקני על פניי, חיוך המסגיר את הציון טוב יותר מן
הדף המכורכם עצמו. וודאי שציון הוא רק מספר, הוא אינו מייצג את
רמת האינטליגנציה של האדם, ולא ישפיע על דעתי עליו. אבל בכל
זאת היה משהו מיוחד בציון הזה, נמוך להפליא ומביש, השם ללעג
בפני כולם ומאפשר לעקוץ ולהכאיב במקום חשוף ופגיע מאוד. אדם
יכול לקום ולהתבסס בהישגיו על סמך ציון אחד, להכניס עצמו
לתקופה חיובית ומשבחת של הצלחה; ואדם יכול ליפול ולהתבוסס
בכישלונו על סמך ציון אחד גם כן.

ובאשר לחברות אחרות בגילי, באמת שלא היה לי צורך בעוד. את מיכל
הייתי פוגשת מדי יום בבית הספר, ולמען האמת חיזוריה
הבלתי-פוסקים נמאסו עלי בדיוק, או אף יותר מאלה של תומר. אני
לא מסוגלת לאפשר למישהו להרגיש שליטה על חיי, שאני מובנת מאליה
עבורו. גם בשביל מיכל זה היה כך. היא הייתה ההפך הגמור שלי,
ואני בטוחה שהדבר האחרון שהייתה צריכה היה חברתי, אבל מכיוון
שהיה קשה להשיג את חברתי, חשקה בה כאילו עמדה בראש סולם
העדיפויות שלה. פעם אחת אפילו אילצתי אותה לוותר על למידה
למבחן כדי להיפגש איתי, כשהרגשתי שאין לי מוצא מההדחקה
הלא-מוצלחת. לא יכולתי לדבר אתה על תומר אז, לא נתתי לאף אחד
לגעת בשכבה הפנימית, אבל כנראה שהמשחק ששיחקתי היה כה מוצלח עד
שהייתי מעניינת בשביל רבים אפילו בשכבתי החיצונית.





<<
נעמי - חלק שני
:אבה קלחה




loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא רואה פה
את הסלוגן שלי.
אני רוצה כסף
בחזרה! עדיף
במזומן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/1/02 1:02
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נעמי אלומים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה