הצד שלה
נתן לי להמתין, כמו אז לפני שנים שום דבר בעצם לא השתנה. עמדתי
בתחנת האוטובוס והשמש מכה בפני. אלמלא ידעתי שהוא עכשיו אוכל
את עצמו מבפנים, סביר להניח שהייתי נוטשת את מקום התצפית
וחוזרת שמוטת כתפיים, לבדי, הביתה. אך כמו תמיד, המשכתי לעמוד.
מעבירה משקלי מרגל לרגל, מעשנת סיגריה בסיגריה. סופרת עננים,
אופנועים, ממתינה. ככל שעברו השניות ואחר כך הדקות ידעתי שהאש
שפעם דלקה בינינו גם הפעם לא תבער.
מכוניתו המזדקנת קרטעה לעומתי חסרת נשימה. פתח את הדלת במאמץ
ניכר כולו התנצלות. מחקתי אותה.
"אין דבר".
"אבל האיילון היה כולו סתום".
"כן, אני יודעת. " לעצמי רק חשבתי, אבל יכולת לצאת יותר מוקדם
לא? מציצה בהיחבא בשעון. אולי אספיק להגיע לשיעור ההתעמלות
שלי.
"לאן?".
"תבחר אתה".
רצית מול הים".
"אין דבר, נלך למקום אחר, כאן בסביבה".
בחר במרכז הכי עלוב שאפשר לבחור בשעה כזו של אחר הצהרים. כנראה
שעדיין חושש מהחוקית שלו, למרות שלא יודה בכך בפה מלא.
המרכז שפעם היה סואן ושוקק חיים, פינה מקום לקיוסקים עלובים.
דוכן לממכר עיתונים, אוכל מהיר. רצפה זרועת כתמי מסטיק ישנים,
עדות לחיים תוססים שהיו כאן, פעם.
בלית ברירה התישבנו באחד הכי סביר. יותר קונדיטוריה מאשר בית
קפה, נטול מלצרים, נטול אווירה.
"אז ככה,..." אני כולי אוזן. מסוקרנת מה יעלה הפעם בחכתו.
הסלולרי שלי מתעורר לחיים ואני יודעת על פי הצלצול, אל מי
תופנה תשומת לבי.
"סליחה". קולי מתחייך למשמע קולו של יקירי.
"כן חמודי מה שלומך מקסים שלי... אה...אה...".
תוך כדי שיחה אני מתרוממת ויוצאת החוצה. החדרון שקוראים אותו
בית קפה אינו מסוגל להכיל אותי, על קולי ושמחתי.
בחוץ אני מבררת על מה ולמה טורח היקיר שלי בשעת צהרים להרים
טלפון - אין זה ממנהגו.
"כן", אני מאזינה בתשומת לב. "מממ... אבל למה שלא... אה כבר
בדקת... ו...".
עם היקיר שלי זו תמיד שיחת חרשים. אני מקשיבה, הוא נואם. קשה
לנהל עמו שיחה אמיתית אבל כשמסבירים לי לאט אני מבינה מהר.
אני שוב מציצה בשעון. מרחוק אני רואה כיצד על השולחן מופיעה
כוס הקפה שלי.
נכנסת פנימה, מתישבת, נאנחת. הוא מבין.
אני לוגמת את הקפה שהחל מתקרר, גם כשהוגש לא היה מאוד חם.
"היקיר שלי זקוק לי", אני אומרת תוך כדי לגימה.
פניו נופלים אך לא אומר דבר.
מסיע אותי למכונית שממתינה לי חסרת סבלנות במגרש החניה. ואנחנו
שותקים.
"נתראה?".
"בטח, תרים אלי טלפון ונקבע", אני פולטת בדרכי החוצה. טוב שיש
לי את היקיר שלי.
טוב? אולי יותר נכון, מזל.