"זה הכל מין משחק מרושע של הצחוק", אמר הבכי.
הכנסתי לו סטירה והוא נפל על הספה המעופשת שהיתה ממש מאחוריו.
הצחוק משך לו בשיערות וסתם לו עם סלוטייפ את הפה. הוא המשיך
לצרוח. הצחוק הוציא סיגריה והדליק אותה בעזרת מצית פרחונית.
הוא טילפן לאמת והשאיר הודעה במזכירה שהכל בוצע לפי התוכנית.
היא הגיעה אחרי שתי דקות, עטופה במעיל פרווה עכשווי, והסתכלה
לו בעיניים. הורידה לו את הסלוטייפ וישר דחפה לו תפוח. "שיאכל
המניאק", סיננה כשהסתובב וגבה היה מופנה אליו. "אין לי זמן
לשטויות שלו". היא הציעה לי סנדביץ' שוקולד בתקווה שהמבט
הממורמר שהיה מרוח לי על הפנים יתרכך מעט. "לא תודה, אני
בדיאטה", חייכתי חצי חיוך מאולץ. "טוב מאוד", אמרה האמת בנימה
משועשעת, "מאוד בריא".
"אז מה?"...שאל הצחוק, "מה עושים איתו עכשיו? הוא לא יחזיק עוד
הרבה זמן מעמד בתוך איזו בטן של מישהו, הוא יטפס עד לגרון כמו
פושע מנוסה וימצא את הדרך לצאת החוצה, האידיוט".
"תפסיק להתפלסף", השיבה האמת, וחלצה בינתיים את נעלי העקב
שהשאירו חותם על קרסוליה, "אתה מפריע לי לחשוב. הטמבל הזה עוד
יבאס את כולנו. צריך להבריח אותו אל מחוץ לגבול. ניקח איזה
מטוס מצה"ל ונזרוק אותו לים בתוך חתיכת מצנח. החרא הקטן בטח לא
יודע לשחות".
"את רוצה לומר לי שאין לך איזו תוכנית מפורטת רשומה
בפנקס?"-העליתי את חששותי בגלוי. מי היה מאמין שלאמת יש כושר
אילתור.
הצחוק פורר את בדל הסיגריה שלו בתוך התיק שלי וציחקק צחקוק
מתנשא. כל אותו הזמן, הבכי יושב לו מקופל על הספה ותוקע בי
מבטים מתחננים. המצפון שלי מתעורר לחיים, אבל אני מנסה להשקיט
אותו כי גם ככה הוא חסר סיכוי מול האמת. את הצחוק אפשר בקלות
לשכנע, אבל איתה זה כבר משהו אחר.
"טוב, בואו"! מכריזה האמת בדריכות ומסמנת לנו לעלות על הגג.
"נמאס לי לשמוע אתכם מקטרים". הצחוק מקים את הבכי מהספה ודוחף
אותו לכיוון המדרגות.
על גג הבניין מחכה לנו מטוס של צה"ל ובתא הטייס, לגמרי
בטבעיות, יושב טייס בכיר שרק מחכה לפקודה. הבכי נזרק למושב
האחורי,ואני והאמת מצטופפים מיד אחריו. הצחוק, עם חיוך של
מינימום רמטכ"ל, מתיישב ליד הטייס ומבקש מכולנו לחגור חגורות.

אנחנו באוויר.
חולפים מענן לענן כאילו היינו בטיסת סיור אקזוטית בשמי הארץ,
ולא בדרך לאיזו משימה סודית להפטר מהבכי. האמת כוססת ציפורניים
בעצבנות. מוציאה מהארנק מצנח מקופל ומצווה על הבכי להתעטף. הוא
שוקע בחוסר אונים מופגן, ונותן מבט אחרון בעננים. "תקפוץ
עכשיו", אני לוחשת לו, "תציל את עצמך", אבל הוא מתעטף במצנח
כאילו הוא כבר אינו מסוגל לשמוע דבר. הצחוק מביט בשעון בקוצר
רוח, ומסמן לבכי להתכונן. האמת אטומה, מסרבת לראות את סופו של
הבכי שמכופף את רגליו וקופץ באצילות מגובה של 60 אלף רגל.
לאט לאט הוא הופך לנקודה שחורה שרק הולכת ומתרחקת.
הצחוק מנופף לו לשלום ומחפש בכיסים אחר חפיסת הסיגריה שלו. הוא
והאמת לוחצים ידיים בערמומיות, ואחר היא נותרת עם מבט קפוא
שמזכיר לי איזה שקר.
עם הבעה סתמית ומצפון משותק, אני מוציאה מהארנק שלה את סנדביץ'
השוקולד ונוגסת בו בלי תיאבון.