בוקר אחד הבנתי שזהו, השכנים שלנו פשוט נעלמו.  בימים שקדמו
לכך חשבתי לתומי שהם לקחו פסק זמן ונסעו לחופשה. דימיינתי אותם
משוטטים על חוף שהחול בו לבן כמו מלח וגבישי כמו סוכר גס ושעצי
דקל גבוהים עטורי עלים רחבים כמניפות מצלים בו על הנופשים
ואגוזי קוקוס נופלים מגובה רב כל-כך עד שיש לך די זמן להתגלגל
במהירות על החול כדי להמלט מפגיעתם הרעה. מין חוף כזה שהמים בו
ירוקים וקרים וצלילותם זכה כל-כך עד שניתן לראות כריש או סרדין
אפילו ממרחק כמה עשרות מטרים, חוף בודד שהאופק בו רחוק כמו
כוכב בשמים. כמעט קינאתי בהם על התעוזה, שהחליטו לקום כך סתם
ולטוס לנופש. עכשיו הם בטח שרועים על מזרונים מעשב ים ריחני
ושותים קוקטייל צבעוני מפרי הפאפיה ואולי אפילו מקבלים עיסוי
מבחור שחום עם מותניים צרות וטבור עגלגל ומושלם וכבר לא איכפת
להם מהתריסים השבורים ומהחתול ומהבית שעומד כל כך ריק .
בבקרים, כשיצאתי לרוקן את הזבל או בדרכי למכולת, הייתי זורקת
מבט מלוכסן אל חזית ביתם: התריסים היו מוגפים אך לא לגמרי
והבית נראה כמו אדם הישן בעפעפיים עצומים למחצה, גם המבט
הזגוגיתי של החלונות דמה לזה של איש ישן, מין מבט אדיש ומופנם
שהבהיר כי מתרחשים שם ברקע תהליכים מוזרים ונרקמים סודות
והכנות לקראת העתיד אבל כל אלו הינם מחוץ לתחום עבור המתבונן
הסקרן. האמת שקצת התפלאתי שלא השאירו מפתח ולא ביקשו שנשקה את
העציצים ונאכיל את החתול, אבל כמו שבעלי אמר : " זה החתול
המחורבן שלהם והעציצים הנבולים שלהם ואין לי שום עניין בהם",
ובסה"כ נטיתי להסכים איתו אם כי העמדתי פנים שלא יפה לחשוב כך
על שכנים שקיר ביתם צמוד לשלנו.

אבל בוקר אחד צילצל פעמון הכניסה. מבעד לעינית ניבטו אלי פנים
רחבות ולהוטות של נער שליח. הוא דמה לכלבלב גאה שהוטלה עליו
משימה ונראה שחשב שהוא מבצע אותה בהצטיינות כיון שחייך חיוך
רחב אל העינית והניף כלפי מעלה קופסה גדולה כנושא גביע מוזהב.
פתחתי את הדלת לכדי חרך צר והשחלתי את ראשי : "כן?", הנער הביט
בי כבחתול צ'שייר, נראה כאילו הוא ממתין שגופי יחבור חלקים
חלקים ויתממש מבעד לדלת הסגורה, רק מקץ שניות אחדות כשהבין
שיאלץ להסתפק בראש אמר במהירות :"זו חבילה עבור משפחת אדמון".
לפני שהספקתי להשיב את ראשי ולטרוק את הדלת בפרצופו, כיון שכבר
נמאס לי מכל אותם השליחים, נושאי הפיצות וכנפי העוף הצלוי
וכרטיסי ההגרלה הזוכים, שאינם מסוגלים לפענח את השלט שבכניסה
שאומר במפורש ובאותיות של קידוש לבנה
"ערמון" ומטרידים אותי השכם והערב, לפני שנטרקה הדלת אמר
במהירות : "אני מנסה כבר שבועיים, הבית פתוח אבל אין שם איש
מלבד חתול שנראה מטורף מרעב ואני מוכרח שמישהו יקבל את החבילה
ויחתום." הבטתי בו שנית, פתאום הבחנתי שהוא נער צעיר בעל
עיניים חומות עדינות וראיתי את התחינה שבעיניים שאומרת "בבקשה
תצילי אותי אחרת אמשיך להסחב עם החבילה הכבידה הזו" ולפתע
ריחמתי עליו ופתחתי את הדלת ולקחתי את החבילה כשאני חותמת על
הפתקון המצורף ומשיבה אותו לידיו. זה היה הרגע בו הבנתי
ששכנינו נעלמו להם, שלא נסעו לחופשה באיים או במקום אחר קרוב
ונדוש יותר,  אלא פשוט התנדפו, נטשו והשאירו אותנו להתמודד עם
החבילות ועם פירמידת בקבוקי החלב המלאים שהלכה וגבהה מבוקר
לבוקר ועם הנוזל הלבן שבתוך הבקבוקים שרתח ופיעפע בחום הקיץ
כמו רעל של מכשפות וגם עם החתול.

הנחתי את החבילה על השולחן שבסלון, זו היתה קופסה מלבנית עשויה
מחומר פלסטי נוקשה, חלבי בדפנות ושקוף במכסה. בעצם החבילה דמתה
לאקווריום בינוני רק שלא היו בה דגים ואצות וריח עדין של עיפוש
וגם לא מים עם בועות אויר מרחפות, אלא מין פסלון חימר שהונח
במרכז וקובע על מצע מרופד של נילון מנופח. הצצתי על הפסלון,
זוית הראיה היתה בלתי נוחה בעליל היות שחשפה לעיני רק את
קודקודו הצר של הפסל ואת קו השכמות העדין ושתי כפות רגלים
וחשבתי כמה מטופש וחסר התחשבות  צריך להיות השולח האלמוני
שהתקין דפנות כמעט אטומים כמסגרת לפסל. זה היה פסלון קטן,
גובהו לא עלה על אורכן של נעלי ומאחר ואני נועלת מידה זעירה כל
כך עד שבדרך כלל אני נאלצת לרכוש את נעלי בחנות לילדים, היה
ברור לי שאורכו אינו עובר את גבול חמישה עשר הסנטימטרים.
הטלפון צילצל וקטע את חוט מחשבותי, זה היה בעלי, תחושה עמומה
של נקיפות מצפון החלה להתגבש בי, הוא יצא השכם בבוקר אל המרפאה
וידעתי שמצפה לו היום יום קשה עם המוני מטופלים, חלקם
תוקפניים. "מה שלומך, לא רציתי להעיר אותך, ישנת כמו מלאך",
אמא של בעלי חינכה אותו ממש לפי הספר, תמיד מתחשב ומנומס
ואכפתי אפילו כלפי וגם כשלא מגיע לי, והבוקר ידעתי שלא מגיע לי
כיון שאתמול בלילה סרבתי לו בפעם המי יודע כמה ולמרות שידעתי
שהוא כל-כך רוצה רק סובבתי את הגב והעמדתי פני ישנה. "הגיעה
חבילה עבור האדמונים, משהו שקוף כמו אקווריום אבל קשה לראות מה
יש בתוכו, יש לי תחושה שהם נעלמו ".
"מה זאת אומרת נעלמו, מי נעלם ? אני שונא שאת מדברת כמו ילדה
קטנה, הם בטח נסעו לחופש, אני חייב לנתק ", ידעתי שהרגזתי
אותו, הוא אדם מאוד הגיוני ושקול, בדיוק כמו שרופא צריך להיות,
והוא מתעב השערות שאין להן ביסוס מדעי, מהשפופרת עלה רק צליל
ריק וניסר באוזני, בחצר שמעתי את החתול מיילל בנימה נואשת,
יללה ארוכה ומתמשכת, החלטתי לפתוח את החבילה.




בדיעבד, אני לא בטוחה שזו היתה החלטה נכונה, אני גם לא משוכנעת
שזו היתה החלטה של ממש  ולא סתם גחמה רגעית, אבל מצד שני אף
פעם אי-אפשר לדעת מה היה קורה אילוא בחרתי לשים אותה פשוט בצד,
ויתכן כמובן שהתוצאה היתה גרועה לא פחות. בכל אופן, באותו רגע
זה נראה כמעשה הנכון, בזהירות ובעזרת מברג עדין ,שהתמחותו
בברגים של מחשבים, פתחתי את הברגים הזעירים והסרתי את המכסה.
הלב דפק לי בחוזקה כאילו אני באמצע שוד קברים והרגליים רעדו,
ניתקתי את הפסלון מהתחתית המרופדת והוצאתי אותו בשתי ידיים,
הוא היה כבד ממה שציפיתי והחימר היה קריר ומעט לח, כאילו סיימו
לכייר בו רק לא מזמן.

זה היה פסלון של אשה, וכשאני אומרת אשה אני לא מתכוונת לאשה
במובן ההיפך מזכר, למרות שכמובן שכוונתי לנקבה, אלא אני
מתכוונת לאשה שהיא כבר לא נערה או בחורה בתולה או עלמה חסודה
אלא אשה בשלה, כזו שיש בה נועזות ומאחורי גווה עומד ניסיון
חיים עשיר. אשה בעלת מודעות לגופה וכוחה, שהיתה כבר פילגש או
מאהבת וידעה עליות ומפלות. אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר ואפילו
תמהוני שהרשיתי לעצמי לנתח את הדוגמנית האלמונית כאלה ניתוחים
מעמיקים ולהסיק מסקנות נחרצות על סמך פסלון אחד קטנטן שאורכו
פחות מכף רגלי, אבל היה בפסלון כוח חריג. דמות האשה האלמונית
הזו , כשהיא עומדת לבדה, חשופה בעירומה ומתבוננת בחיוך הישר
והלאה, אשה לא צעירה, בת חמישים ויותר, מבוגרת ממני בעשור אחד
לפחות, העבירה בי רטט לא מוסבר של קינאה .

שכלתי רגליים וישבתי על השטיח כשמרפקי נשענים על השולחן הנמוך
וסנטרי משוקע בכפות ידי,הבטתי בה. היא עמדה כשידיה מונחות על
המותניים, והאגן עם הירכיים העגולות הכבדות מופנה מעט קדימה,
כמעט בהתגרות. היה לה ישבן קטן כמו של נערה עם רפיון  שרמז
שמעט התעמלות לא היתה מזיקה לה, אבל כנראה שלה זה לא הפריע
לחוש בטוחה. גם החזה המעט נפול עם הפטמות הגדולות המעוכות, שיש
עליהן שפע גבשושיות כמו על קליפה של תפוז, גם הוא לא מנע ממנה
להישיר מבט קדימה ,כנראה כלפי הפסל, ולחייך במין שמחת חיים
מאושרת.
לא הרגשתי כמה מהר חלף הזמן, השעה היתה כבר שתיים וארוחת
הצהרים עוד לא היתה מוכנה, לקחתי אותה ולאחר התלבטות קלה הנחתי
אותה על השידה הנמוכה שבכניסה., אומנם הססתי לרגע כשחשבתי כמה
מביך יהיה אם האדמונים יחזרו במפתיע ויכנסו לומר שלום ויגלו את
הפסל ששייך להם אבל היא שידרה כזו רעננות שלא יכולתי לדחוק
אותה לקופסה, פשוט הרגשתי שזה יהיה עוול. בשתיים וחצי, בדיוק
של שעון שוויצרי , שמעתי את חריקת הפתיחה של השער החשמלי ומייד
אח"כ את נהמת המנוע הכבד, בעלי חזר. מהמבט היגע שהיה לו
בעיניים יכולתי ישר לנחש שהיו אצלו היום לפחות חמישה עשר
מטופלים, שניים מהם בטח היו כלבים רגישים שהקיאו על השולחן ועל
המיכשור המיוחד וגרמו לו להצטער שבחר להיות רופא בכלל ורופא
חיות בפרט. הוא ניגש אלי והעביר את שפתיו ברפרוף על מצחי
כמוודא שאין לי חום ואז המשיך עם העיתון תחת זרועו הישר אל
שולחן האוכל והתיישב באנחה. הגשתי לו את האוכל בשתיקה, מנה
עצומה של ספגטי בולונז ולצידה כוס קברנה סובניון בציר  92 ,
לקינוח הכנתי קרם קרמל עם זיגוג כהה של סוכר חום. הוא אכל
במהירות, דוחס מזלגות עמוסים לפיו ובולע כמעט מבלי ללעוס. תמיד
אכל כאילו שד רודף אחריו , אילו לא הכרתי את אמו עם הרגלי
ההאבסה המטורפים שלה הייתי מאמינה שחסר לו אוכל כשהיה ילד.

"האוכל היה מעולה, למה את לא אוכלת כלום ? שוב בדיאטה ?",
ומבלי לחכות לתשובה פרש את העיתון ושקע בטור הכלכלי. ידעתי
שאין טעם לנסות ולשוחח, לפחות עד שיסיים לעבור על המניות,
במיוחד אלו שנסחרות בניו-יורק, ויוודא שלא הפסיד יותר מהצפוי
ויבדוק אם מניות הטכנולוגיה ממשיכות לטפס ויתכנן באיזו מניה
ישקיע הערב. השעה היתה כבר שלוש ורבע כשקיפל את העיתון והביט
בי : "אמרת בבוקר משהו על אקווריום ? מה פתאום החלטת לגדל דגים
?" , לפעמים כשאני רואה באיזו מיומנות למד להתעלם מדברי, מתחשק
לי פשוט לקום וללכת, לסגור בשקט את הדלת כאילו אני רק יוצאת
לקטוף נענע טריה בחצר ולעולם לא לחזור, אבל אני כבר לא ילדונת
ולכן ויתרתי על ההפגנות ורק ניגשתי והרמתי בזהירות את הפסלון
והנחתי אותו בעדינות מולו . הוא התבונן בה, זו היתה התבוננות
מסוג שונה, לא כמו זו שלי אלא מנקודת מבט של גבר. היא היפנטה
גם אותו ,זה היה ברור, הוא ישב שם ובהה בה ונראה היה שעוד רגע
יזל לו ריר מהפה. חשבתי לעצמי בקינאה שהנה, לא עוזר שאני צעירה
יותר והחזה שלי מוצק פי מאה יותר משל האישה הזרה הזו, בכל זאת
כבר מזמן לא הביט בי באופן שבו הוא מביט בגוש החימר הזה.
יצאתי בשקט מהחדר ונכנסתי למיטה, עם מכנסיים וחולצה ונעליים,
כאילו אני עומדת למהר לאן שהוא ובגלל זה אני רק שוכבת לנוח
לרגע בלבוש מלא, כעבור כמה דקות בעלי הצטרף. הוא השתרע לצדי
כשהוא מתנשף כלאחר מאמץ גופני ארוך, ובלי לומר מילה קילף ממני
את הבגדים ביד יציבה כמו טבח צמרת הקולף פרי אקזוטי, מבטו חלף
על גופי בלהיטות, מבט מציצני מעריך וסוקר, בוחן את שדי, מציץ
על הפלומה העדינה שבשולי הישבן, אח"כ מצץ את כולי כאילו הייתי
מין צדפה עסיסית ונישק כל גומחא אפשרית , זה היה תענוג לא צפוי
אבל משהו בכל זאת העיק עלי, היתה לי תחושה שהוא עורך במוחו
איזו השוואה חשאית ביני לבין הגברת המסתורית ולצערי לא הייתי
בטוחה שידי על העליונה.

אחרי שנרדם ירדתי למטה בשקט , אפשר לומר שכמעט התגנבתי על קצות
האצבעות, הנחתי אותה שוב על השולחן הקטן והתבוננתי. ניסיתי
לשחק עם עצמי מין משחק ניחושים קטן, כמו זה שרואים לפעמים
בטלויזיה, עם שני משתתפים שאמורים לנחש תוך חמש דקות כמה שיותר
פרטים על המשתתף השלישי.
"היא בטח בת חמישים ומרגישה שהשיגה כל מה שרצתה", הבטתי בה,
הדמות המשיכה להתבונן בשביעות רצון.
"נראית כמו אקדמאית עשירה, יש לה מבט נבון וציפורניים מטופחות
של אחת שלא נאלצת לשטוף כלים".
המשחק תיסכל אותי, זה היה כמעט כמו לראות חתיכה מהממת יוצאת
מהדירה השכנה מבלי לדעת מה חיפשה שם, החלטתי שאם משפחת אדמון
תשוב אי פעם אברר איתם את כל הפרטים, אח"כ החזרתי אותה לשידה.


יומיים מאוחר יותר בשעה שתלשתי ברוב כאב שערות מהרגליים
וקיללתי את המכשיר הקטן הזה שהגיע עם ספר הוראות שהמלה כאב לא
מוזכרת בו ועם תמונה של נערה מאושרת שמלקקת גלידה תוך כדי
הפעולה., בזמן שגייסתי את מיטב כוחותי כדי לשכנע את עצמי שזה
לא נורא, בדיוק אז צילצל פעמון הכניסה. עמדתי עם רגליים אדומות
מהאלימות המופעלת עליהן, רגל אחת כבר היתה חלקה ועל השניה
נותרו שערות מהברך ומעלה, וחשבתי לעצמי ברוגז שאם אגש עכשיו
לדלת אהרוס את כל הסדר. יש לי מין שיטה כזו בתלישת שיער, משהו
שפיתחתי כדי לשמור על השפיות בזמן הכאב, אני תולשת שטח מסויים
וסופרת עד עשרים וממשיכה לטפס במעלה הרגל לשטח המיוער הבא.
הבטתי ביער, אין ספק, יש כאן לפחות עוד רבע שעה של עבודה
מייסרת. הפעמון צילצל שנית וחרץ את גורל הרגל להשאר שעירה. עוד
מכתב רשום עבור משפחת אדמון, כך אמרתי לעצמי כשאני ממהרת ללבוש
מכנסיים ותוהה עדיין אם לא כדאי להעמיד פנים שאין אף אחד בבית.
אחרתי את המועד, הדמות שבחוץ כבר ראתה את הצללית שלי מבעד
לחלון וניפנפה לי בלהט שלא הותיר הרבה ברירות.
זה היה שוב הנער הזה, הפעם הוא הרגיש כבר יותר נינוח ואפילו
הרשה לעצמו לבקש כוס שתיה קרה : "עם הרבה קרח אם זה לא מפריע
לך ", ואני רציתי לצרוח ש" כן, זה מאוד מפריע לי ", אבל אז
הבחנתי שמונחת לרגליו עוד קופסה ולפני שיחליט שהוא מחזיר אותה
לדואר או לשולח מיהרתי לחתום ולומר לו להתראות וטרקתי את הדלת.
עכשיו כבר הייתי יותר מנוסה וכמו פורץ מומחה שלפתי בן רגע את
הפסלון החום והנחתי אותו על השולחן.
זו היתה אותה אשה אבל בשינוי צורה, הפעם היא היתה ישובה
כשרגליה פרושות לצדדים, כמו מחוגי שעון תאוותניים שמנסים להקיף
ולחבוק את השעה כולה. עיניה ובמיוחד גופה שידרו תשוקה אפילה,
כזו שלא ניתן להביאה על סיפוקה. חלפו מספר שניות עד שהבחנתי מה
אירע, הדמות כאילו איבדה מיציבותה, מוקד היציבות הפנימי שכה
התפעלתי ממנו כאילו נשבר, כעת היתה בה מין השתוקקות נואשת
ששברה את השלמות, תהיתי מהו הדבר שאליו כמהה ושעירער עד כדי כך
את יציבותה.


נגשתי למגירת המטבח, זו שיש בה את כל המכתבים שהתעצלתי לסדר עד
היום, את סיכות השדכן המפוזרות וכמה פנקסי שקים מותחלים, גששתי
ושלפתי מהקצה המרוחק סיגריה. לפני שהתחתנתי נהגתי לעשן כל יום
כמעט כל היום , אבל החתונה שינתה הרבה דברים ובינהם גם את
הרגלי העישון שלי, מכיון שבעלי, למרות שהוא מאוד פתוח וסובלני,
לא היה מוכן להתפשר בנקודה הזו : "תראי, אני משוגע עליך, רק
שאת העישון אני לא סובל ", ככה הוא הודיע לי מייד אחרי שענד
לאצבעי את טבעת האירוסין. " את מוכרחה להבין, אני לא יכול
להגיע לעבודה כשכולי נודף עשן ". זה היה אולטימטום מבריק,
עכשיו כשהטבעת כבר על אצבעי הייתי צריכה לעצור את ההתרגשות
ולבחור בינו לבין הסגריות . הסגריות הפסידו, למרות שלא הפסד
צורב, כי המשכתי להחביא בקצה המגירה, סמוך לדופן, קופסה של
סיגריות ומדי פעם שאבתי מהן נחמה. שאפתי את העשן בדממה, ניסיתי
להזכר האם גם בי היתה אי-פעם השתוקקות כזו עמוקה שמשנה את מהלך
החיים, ואם אכן נכספתי למשהו , לאן נעלמה הלהיטות ומתי ?.
עשן הסיגריה התנחשל רכות באויר עד שגלש לאיטו כשהוא צובע את
פני הדוגמנית באפור חיוור. מבעד למסך העדין נראתה הדמות חלושה
מעט, מותשת כביכול משינוי הגוון, ריכזתי בה את מבטי כשנשמע שוב
צילצול. קפצתי ממקומי, לרגע חשתי כתלמידה סוררת שנתפסה בקלקלתה
כשהיא מעשנת בשרותי הבנות, בדרכי לדלת השלכתי את הבדל המעשן
הישר לשרותים והדחתי את האסלה, ספרתי עד עשר ופתחתי את הדלת.
גו'נגל סבוך נדחק הישר אל פני, פרחים סגולים עם ראשים ענקיים
וקנוקנות מתפתלות כתמנונים, עלים ירוקים שסועים כלשון הנחש,
קוצים משוננים, תפרחות מורכבות בגוון השנהב.
"משלוח עבורך", אמר קול נעלם מעמקי צילו של הסבך.
התבוננתי בזר בתקווה לאתר פתק מצורף .
"תסלחי לי, אבל הזר כבד אז אם לא איכפת לך", השליח אינפף את
דבריו לתוך שלל הירק.
"כן, סליחה, אתה לא יודע במקרה מי השולח ? ", ידיו היו שרוטות
מהקוצים, עדיין לא נטלתי את הזר.
"גברת, אין לי מושג, אני רק השליח", עכשיו נשמע בקולו חוסר
סבלנות כך שמיהרתי להושיט ידיים ולאסוף אלי את הזר. השליח שמח
כ"כ להיפטר מהנטל שויתר על התשר והסתלק כשהוא מותיר אותי להאבק
לבדי באוסף הצמחים המשונה.
הנחתי אותו בכיור המטבח ונשמתי נשימה עמוקה. מדלת הכניסה ועד
הכיור ,הכל נזרע בשברי עלים חתוכים ועלי כותרת בצירוף רסיסים
של מים שנטפו וניקוו על המרצפות , כל אלו מחקו את הנקיון שעליו
עמלתי עוד הבוקר והשאירו רושם מדכא של הזנחה. טיפסתי על כסא
גבוה וחיטטתי בארון בחיפוש אחר כלי מתאים. בדיוק כפי שתיארתי
לעצמי , כל הכלים היו נמוכים מדי או צרים מדי או שניהם גם יחד.
בשלב הזה שקלתי במלוא הרצינות לאסוף אותו כפי שהוא ולשאת הישר
אל פח האשפה ואז נפלה מעטפה והחליקה אל הרצפה.
אז בכל זאת האדיוט ששלח מפלצת כזו מעז להזדהות. בפנים שכן פתק
מוזהב :
" יפה שלי, לימים ארוכים של חדוות בשרים ", ככה סתם, בלי הקדמה
ובלי סיום.
העפתי בפתק מבט שני, מה לכל הרוחות הוא חושב שהוא עושה ? לאן
נעלמו זרי הכלניות המאורגנים או החמניות המתורבתות ומה קרה
לסגנון העצור והמאופק ? תחושה אמיתית של חוסר נוחות החלה
להבשיל בי, אין ספק, משהו השתנה בבית הזה מאז שהגיעו
הפיסלונים, ככה חשבתי בלבי בשעה שפיצלתי את הזר ודחקתי את
חלקיו לשלושה אגרטלים.

כשהרצפה היתה שוב נקיה , מצוחצחת במידה כזו שתשביע גם את רצון
החותנת שלי במידה ותחליט לקפוץ לבקר, רק אז התמקדו בה מחשבותי.
בסקירה מדוקדקת שמתי לב לפרטים קטנים שטרם הבחנתי בהם: כמו
למשל צמד קמטים עדינים על הצוואר המורכן , שרטוט מרומז של
שערות ערווה מסולסלות  ואפילו שומה גדולה בנקודת החיבור שבין
הרגל למפשעה. פתאום הבנתי שטעיתי בכל הניחושים או אולי לא
לגמרי טעיתי אלא רק נעצרתי בנקודה מוקדמת מדי. כל  המרכיבים
המזעריים האלה שהתגבשו והפכו להיות היא, כל אלה רמזו על מערכת
יחסים אינטימית שנוצרה בינה לבין האמן. זה בטח היה מין קטע
שהתחיל סתם, אולי בתור בדיחה שתעזור לשני זרים להפיג את השעמום
בזמן הארוך שנדרש על מנת ליצור פסל. היא עוד היתה אישה מלאה
ושלמה והיתה בה יציבות ששבתה את האמן וגירתה אותו לחקות את
השלמות הנפשית הזו. בשלב הזה הוא עדיין לא התפנה להבחין בזוטות
המייחדות אותה. אבל מהרגע שלכד אותה בפסלון הראשון ועד לסיום
הפסלון השני התפתח בינהם קטע לא ברור, אולי זו היתה תשוקה,
ובמפגש הזה שיועד ליצירת הפסלון השני איבדה האשה את עצמה, מוקד
הכוח עבר ממנה החוצה, אולי אל האמן שהוריד אותה כעת לדרגת אשה
בשר ודם עם שומות וקמטים . עצמתי את העיניים, פתאום התחשק לי
להיות במקומה, לשבת שלווה, עירומה מול גבר זר שיבחן אותי
מקרוב, בלי לגעת כמובן, עד כדי כך אני לא מסוגלת, שיעריך את
הפטמות המתוקות הזקורות שלי ויתפלל בשקט לאלוהים שיעניק לו את
הכשרון לפסל משהו מושלם כמותן., שיתגרה כל-כך מקו הערווה העדין
עם העור הקמוט מעט עד שיעמוד לו אבל הוא ימהר ויסתובב כאילו
כדי לקחת עוד חימר מהמדף כי הרי אנחנו שני מקצוענים ואין כאן
ענין של תשוקה. כשהרגשתי כמה אני נעשיית רטובה התחלתי לבכות,
עמוק בלב התחלתי לנחש מה היא השיגה.

בערב ישבתי על הכורסא שבפינת החדר וקראתי. בעלי ישב מולי על
הספה הגדולה וצפה בטלויזיה, זו היתה תוכנית על דובי גריזלי.
לטעמי כל התוכניות האלה על חיות דומות אחת לשניה כמו תאומים
סיאמיים. תמיד יש שם איזו חיה אטרקטיבית כמו דביבון, או חיה
אקזוטית כמו ממבה שחורה, ומצלמה שרודפת אחריהן ביער או אל
מעמקי הים וחודרת במבט מתנשא אל הרגעים הכי אינטימיים שלהן. זו
דעתי, אבל לטעמו של בעלי אלה תוכניות מרחיבות אופקים ומבחינתי
זה בסדר כל עוד הוא נהנה ואני לא חייבת להצטרף. רק שהערב שמתי
לב שהמבט שלו לא ממוקד בדובים, ראיתי שהוא חושב על הפסלון
החדש. אולי לא נכון לומר ראיתי, כי בעצם המינוח הנכון הוא
שהרחתי את זה, נשמע מגוחך ? לגמרי לא, באמת הרחתי אותו חושב
עליה. נדף ממנו ריח חזק של זיעה אירוטית חריפה, כמו הזיעה בזמן
משגל. עד היום האמנתי שרק אני מהווה זרז להיווצרות הריח היחודי
הזה אבל כעת הייתי בטוחה שהוא מדמיין את עצמו מנסה איתה במיטה
תנוחות חדשות.
"ידעת שהדובים מסוגלים להזדווג שעה ברציפות ומייד להתחיל שוב
?" פתאום זרק את השאלה הזו לאויר, ככה סתם, ישב וחיטט באצבעות
הרגליים ושאל שאלות טפשיות, כאילו שמעניינים אותי הדובים
הענקיים והרגלי הרבייה המופלאים שלהם.
"למה אתה לא מסוגל פשוט לומר שבא לך לזיין ?" התוקפנות שלי
הפתיעה את שנינו.
מאוחר יותר, אחרי שהתגלגלנו על השטיח ובזמן שנכנס למקלחת הבנתי
שאני בבעיה  . אנחנו נשואים כבר שש שנים, נישואים נהדרים מכל
ההיבטים,כל מי שמכיר אותנו יאשר, גם יחסי המין שלנו לא רעים,
טובים אפילו, לפחות פעם בשבוע ,בדיוק בהתאם לסטטיסטיקה
שבעיתוני הנשים. בעלי שייך לסוג המפנק וחסר העכבות ככה שאין לי
על מה להתלונן ובאמת עד עכשיו הייתי מרוצה, רק שעכשיו אחרי
שראיתי אותה עם הכמיהה המופלאה הזו שזורמת מגופה עלו בי שאלות
.
תגידו שזה מטורף ?
אני יודעת שאם אספר לו, לבעלי, הוא יגיד משהו כמו " על מה את
מדברת, כבר אלף פעמים הצעתי שנגוון, התחננתי שנקשור אחד את
השני באזיקים למיטה או נשתמש בצעיפי משי, אז מה את רוצה ?", זה
מה שהוא יאמר ובצדק אבל אני חוששת שזו לא הבעיה וזה גם לא יהיה
הפתרון. "עת תמנעו הנאה מעצמכם נאגרת התשוקה בחביון נפשכם, ומי
ידע אם אשר נאטם היום לא יפרץ מחר ? " דבריו של גו'בראן חליל
ניקרו בזכרוני. לפני שנרדמתי הבטחתי לעצמי שלפסלון הבא, אם יש
אחד כזה, אני לא פותחת את הדלת, פשוט אומרת לשליח שיחזיר אותו
לסניף.

"הכל בגלל מסמר קטן". פעם למדתי שיר כזה. ובאמת ,זו היתה טעות
קטנה, משפט אחד שנשכח בירכתי מחשבותי כמו גרגיר תבואה עבש
מהשנה שחלפה, שניה של חוסר תשומת לב והכל השתבש במהירות. אמש,
אחרי שהחלטתי לסלק את הפסלונים מתוך הנחה שהכל ישוב לקדמותו,
חזרה אלי שלוות הנפש. רק שמרוב שלווה שכחתי לומר הבוקר לעוזרת
שלא תקבל חבילות בשעה שאני יוצאת לקניות, לא כאלו שנשלחו
עבורנו ולא אחרות. העוזרת הזו משתייכת למסדר מיוחד שאלת הנקיון
מכהנת בו כאלה ראשית. כשרק התחילה לעבוד בביתנו היו ימים בהם
חששתי, חשש פיזי ממשי, ממה שאמצא כשאחזור הביתה. דלי גדוש קצף
הפך להיות ביתו של הטלפון האלחוטי, דלתות הארון ירדו
ממסילותיהן הודות לשיפשוף נמרץ, והמקרר בהק בריקנות מעוררת
פליאה, אבל  לא אלה הבעיות שהטרידו אותי כששבתי הביתה אלא
שרידי קופסה מוכרים שנערמו על השביל . מייד כשפתחתי את הדלת
התגלה לי פסלון חדש, השלישי, היא כבר הוציאה אותו מהקופסא
והעבירה עליו מטלית לחה וכעת עמד וצפה בי.

אנשים שחוו אסון מספרים תמיד שקדמה לו תחושת ידיעה מטרימה או
כאב פיזי מעיק, אבל במקרה שלי אף אחד מהשניים לא הופיע, כלום,
רק הטלפון צלצל ועל הקו היה בעלי.
" איך עבר הבוקר ? אני מתנצל ששכחתי להודיע , אני מביא היום
אורח, הוא ישאר ללון יום או יומיים ", הוא נשמע מרוצה, "זה חבר
ילדות, פגשתי אותו היום בכנס, הוא העביר הרצאות מדהימות, נתראה
בערב". זהו. נשאתי עיניים לפסלון, הפעם היא לא היתה לבדה,
בהחלט לא, היא כנראה הסיקה כבר את המסקנות המתבקשות כיון שליוו
אותה שני גברים. "ליוו" זו לשון המעטה בהתחשב בכך שאחד עמד
כשאבריו האינטימיים צמודים אליה כאילו הוא עומד לערוך לה הנשמה
מגוף לגוף והשני כרע והציץ מבעד לכפות ידיו הפרושות. האמן הזה
עושה חיים, בכך לא היה לי ספק אבל גם זמן רב כבר לא נשאר לי כך
שהשארתי את החבורה הנהנתנית בכניסה ועליתי להכין חדר לאורח.
בזמן שנערתי את המצעים והחלטתי על הורודים עם פרחי היקינתון
נדדו מחשבותי לאנשים שהיו עד לא מזמן "השכנים" . במהלך השבוע
כבר הפנמתי די בקלות ואפילו מתוך הקלה את העובדה שהתאיידו להם.
סוף סוף לא היה מי שיהלום בקבקבי עץ על המדרגות. שפע אפשרויות
נועזות כמו למשל, היכולת להשתזף עירומה במרכז הדשא המשותף,
שטחו עצמן בפני, ובכל בוקר המתין לי חלב טרי על סף דלתם. רק
החתול העקשן שדמה בגופו הכחוש לרוח רפאים נוגה המשיך לילל בכל
בוקר בקול ממשי וחזק כרוצה להזכיר לעצמו ולנו שיום אחד עוד
ישובו. הצצתי מבעד לחלון, בחוץ שרר יום אביבי וחמים, מצמרת העץ
נשב שקט נקי מצלילים, כאילו נדדו הציפורים לארץ אחרת, גם האויר
נח אדיש לגמרי ובלא תנודה, שליו כמו מים עצלים במעמקי האגם.
זנב וילון מהוה התנחשל מבעד לתריס הפתוח של ביתם,  "מה להם
ולפסלונים האלו ?",

הרהרתי בגברת אדמון. מוזר, חמש שנים התראנו מדי יום, בכניסה
למכונית בדרכי לקניות ובצאתי מהמכונית עם סלים כבדים. לווינו
מלח וקמח כשחסר והתווכחנו על התשלום לגנן, ובכל זאת ולמרות
שאני מתאמצת, כל שאני מסוגלת לזכור זה רק ריח מתקתק מדי של
בושם ואבקת פודרה סמיכה בגוון אפרסק. חסרות הפנים וההבעה שתמיד
ראיתי בה ריקנות, חסרים קוי המתאר של הגוף , נעדרת הידיעה האם
היתה שמנה או דקיקה או אולי כיפחת. פתאום נבהלתי , נבעתתי
מהשיכחה הזו שהשתלטה כמו ספוג רטוב ענק על משטח הזכרונות ומחתה
אותו ביסודיות, נחרדתי מהרגישות החדשה והערמומית שפיתח אפי
לריחות., ואולי הגברת שבפסלון היא בכלל הגברת אדמון ואני העזתי
להציב אותה עירומה כך בכניסה, חשופה לעיני כל דיכפין. גל אפל
של מחנק האפיל על האויר הצח שחדר מהגינה, התיישבתי בכבדות על
מיטתו של האורח.  
השמש החלה להסב פעמיה לכוון מערב כשהיא מתאמת בקפידה עמדות עם
שעון הקוקיה שבחדר המדרגות, חמש, שש , שבע. מהרחוב נישא זמזומו
של קטנוע וחבטה קהה על השביל, מחלק העיתונים הגיע. עייפות
בלתי מוסברת ירדה עלי, מין תחושת עופרת כבדה שממסמסת את קצות
הרגליים, רפיון דומה לזה שחשים תחת השפעתו של גז הצחוק אבל ללא
העליצות הנילווית. מתוך ערפול משועמם פוררתי בקצה ציפורני חריר
זעיר דמוי משפך במחיצת הגבס, מהפתח הפצפון יכולתי להביט הישר
על המיטה הזוגית הגדולה שבחדרנו. זה היה מוזר, מבעד לחור נראה
החדר שונה לגמרי, חסר שוליים או המשך, כמו עולם מנותק וחסר
ממשות. בזמן שהצצתי אמרתי לעצמי שכך כנראה הרגיש האיש המציץ
שבפסלון. ההצצה סיפקה לו רק נתח של מציאות, אולי אפילו לא את
החלק המעניין או החשוב. יתכן וראה רק ארבע רגליים סמוכות זו
לזו או שד אחד מחוץ, יכול להיות שצמצמם או הרחיב את מיפתח
אצבעותיו כדי לצפות בתצריפי מראה שונים, ואולי, רק עכשיו היכתה
בי המחשבה, אולי זה מה שיקרה כאן הערב, כשעינו של האורח תאתר
את החריץ ? ומה אם לכן חוררתי אותו, את החור הקטן, מתוך רצון
מודחק ולא מודע שעלה והבשיל בהשפעתו של הפסלון ? והרי כבר
אתמול הרגשתי שטמונה בפסלונים הללו מין יכולת לעוות את המציאות
ולהשפיע על רגשותי.

הם הגיעו רק באחת-עשרה, בעלי והגבר הזר עם הלסת המרשימה .
שמעתי את קולותיהם עולים מהחניה ויצאתי לקבל את פניהם. שניהם
נראו מעט שתויים כשעמדו שלובי זרוע על רקע האפילה. אילו זו
היתה פרסומת הייתי חושבת שמשווקים כאן אחוות גברים חסרת דאגות.
נדף מהם ריח בהיר של חופש, כמו ריח של שלג לבן וחדש או ניחוח
של מאפיה לילית, בריחרוח שני החלטתי שזה ריח של סיפוק, בריחרוח
שלישי התחלתי לדאוג, לא לזוג הזה ציפיתי הערב. הגבר הזר התקרב
והושיט לי יד חמה: "את נראית נפלא הערב ", חייכתי במבוכה, זו
לא היתה פתיחה מקובלת לשיחה, למעשה חשבתי שהיה יותר הגיוני
שבעלי יאמר זאת, אבל כללי ההגיון יצאו כנראה לערב חופשי כיון
שבעלי, במקום לנשק לי ולשאול היכן העיתון רק מלמל מתוך
תשישות:"אכפת לך אם אכנס הביתה ואעלה למיטה", כאילו שאני מארחת
אדיבה והוא זר שנטה ללון.
לעומתו נראה האורח תוסס כבקבוק שמפניה, הוא ניגש בטבעיות לבר
המשקאות ולאחר סקירה קפדנית של המלאי מזג לעצמו משקה והתיישב
בחדר האורחים, נינוח ,כמעט שרוע על הספה וכוסית הברנדי שקועה
בכף ידו. התנהגותו החופשית הביכה אותי, תהיתי האם יתכן שביקר
כאן בעבר בלא ידיעתי, לרגע חשתי כמנושלת מביתי.
"סליחה שלא הצעתי לך משקה, תרשי לי, אולי שרי ? " הוא נשא אלי
מבט משועשע.


"לא תודה, המשקה גורם לי לאובדן שליטה", חילופי התפקידים ערערו
את בטחוני, האדנות ששידר מנעה ממני מלומר לו שיחסו עובר את
גבולות הנימוס.
" יש בכך יתרונות, במיוחד בלילה, בעלך בוודאי יסכים איתי", היה
בו משהו חלקלק, עיניו נצנצו כעיניו של נמר מול טרפו, האם באמת
התכוון למה שחשבתי ?

כשנכנסתי למיטה נראה בעלי כל-כך זר ואבוד עד שלרגע חששתי שאולי
לא הייתי צריכה להתפשט, אולי היה עדיף ללבוש כותונת ולרדת
לישון בסלון על הספה. אלא שכל ההרהורים הסתלקו כשניער מעליו את
השמיכה ונצמד אלי. ידיו מיששו את שדי, בטני, שקע הטבור, גלשו
לאטן אל הערווה החמימה. הכל נעשה בתנועות כל כך איטיות עד
שפחדתי לרגע שירדם, ככה באמצע עם יד אחת מתחת לישבן שלי, חשבתי
שככה בטח מצלמים סרט ב"SLOW MOTION " כשכל שחקן נע בשיא
האיטיות, ואז עם המחשבה הזו הגיעה עוד אחת ועצרה את נשימתי.
המחנק היה כל כך פתאומי עד שבשניה הראשונה חשבתי שחוט נכרך לי
על הגרון, לפתע היה לי ברור שאני באמת מופיעה בפני מישהו,
הרמתי עיניים ופגשתי את העין שבחריץ. בסרטי מתח הגיבורה תמיד
צורחת או בורחת או משתתקת, אני שייכת לסוג המשתתק, כך שבלעתי
בחוזקה גוש רוק שעמד לי בגרון והמשכתי להתנוענע כאילו לא השתנה
דבר, ובאמת בהתחלה כלום לא השתנה. העין המשיכה להתרכז בנו,
עיגול אפל וחסר תזוזה שמצלם את המצב ובוחן את הזויות, בעלי
המשיך לנוע מעלה ומטה ואני המשכתי להתמקד בחור החשוך. לכאורה
הכל כרגיל, אלא שאחרי כמה רגעים משהו בכל זאת השתנה. זו היתה
העין, היא שינתה מעמד, ממשקיף דומם הפכה למעודדת במגרש, רק
פונפונים היו חסרים לה, פתאום היה ברור שיש לה מחשבות ורצונות
ופנטזיות משלה., מחשבות כמו "בא לי למצוץ לך" או "תפשקי יותר
את הרגל הימנית", "קצת הצידה". האוירה התחילה להתקרב לזו
שקיימת בתאי הצצה, עם המתח והריגוש הגובר עם עוצמת הסטיה, חסרו
רק הוילון הסגול והגניחות המוקלטות. בשלב הזה כבר לא יכולתי
להפריד בין הפנטזיות שלי לאלו של העין וכבר לא היה לי איכפת כי
גמרתי והייתי תשושה לגמרי, כמו אחרי עליה באלף מדרגות. כשפקחתי
את העיניים החור היה ריק ומעבר לקיר עלו קולות נחירה, לא רק
אני התעייפתי.        

מוקדם בבוקר יצאו בעלי והעין ליום נוסף של הרצאות. נשארתי
במיטה. אומרים שסקס טוב משחרר את הגוף ואולי זה נכון לפעמים,
אבל היום הרגשתי מתוחה כמו קפיץ, מין קפיץ ארוך כזה שיודע לרדת
מדרגות בקלי קלות ובדילוגים עד שמסתבך לו אחד הפיתולים. גם
אצלי חלה איזו שהיא תסבוכת, מיליוני שאלות קיפצו באופן חסר
התחשבות בין הרקה הימנית לשמאלית, והגדולה שבהן, זו שהטילה את
כל כובד משקלה על מחשבותי היתה "האם גם בעלי שיתף פעולה עם
העין ".  עכשיו באור יום מוצק בבהירותו אי-אפשר היה להתעלם
מהעובדה שמה שקרה כאן לא התרחש במקרה, זו היתה חריגה שקדמו לה
הכנות והכוונות ואולי יהיה גם המשך. בנקודה הזו נעצרתי, לא
בגלל שהתכווצה לי הבטן ממתח כמו בזמן מבחן נהיגה וגם לא
מנקיפות מצפון בגלל ההתנהגות המופקרת, אלא מפחד חסר שליטה מזרם
הארועים שטומן לי הפסלון הבא.

מחוגי השעון נעו בעצלות נרפיית כמרבה רגליים השוקל את צעדיו,
חשבתי שאולי כדאי שאקפוץ לספריה ואבדוק אם יש שם ספר על  "
הפנטזיות של חיי המין " או על "סטיות ופסלוני חימר " אבל
המחשבה על המבט שתנעץ בי הספרנית הרתיע אותי. המחוגים עדיין
זחלו, טיק.  הפסקה, הוא מוכרח לנוח, טק.. ושוב מנוחה. כדי
לדרבנם עברתי לחדרו של האורח .ביליתי את הבוקר בסתימת החריר
ובסיוד של הקיר בלבן. שכבה אחת ועליה אחת נוספת, באיזה מקום
עמוק קיוויתי שאם אשיב הכל לקדמותו  יתכסו הזכרונות באבק הלבן
וימוגו, יעלמו כמו גרגירי אבק באדמה תחוחה, מבלי להשאיר שריד
וזכר. אבל הדברים אינם מעצבים עצמם לפי רצוננו, לכן לא הופתעתי
כשעוד לפני שחלפה השעה ארבע הביא השליח את הקופסה הרביעית.
בלית ברירה החזקתי את הקופסה, הנפתי אותה מעט קדימה כדי
להרחיקה מגופי, אחזתי בה כמו שמחזיקים עכבר מת, בסלידה ובפחד
ומתוך שינאה שאין לה הסבר. חשבתי לעצמי כמה היה טוב אם מישהו
היה הורג את השליח, ככה בדרך, זה לא היה חייב להיות רצח,
מספיקה היתה תאונת דרכים, אולי משאית גדולה שתסטה מדרכה או כתם
שמן על הכביש, וכבר הוא היה מתפרק ואיתו היתה נעלמת גם החבילה
האיומה הזו ובעיתון הבוקר היתה מופיעה עוד מודעה בשחור . מעבר
לקיר המשותף נשמע קול חזק ומהדהד, של ירייה בחדר סגור או מה
שיותר סביר, של טריקת דלת, הקול הבהיל אותי כל כך עד שהחבילה
כמעט ונשמטה מידי.  הפניתי את ראשי לכוון הרעש. כמובן שלא היה
שם דבר, רק קיר לבן עם כמה כתמי ידיים ומתווה משוכלל של קורים
ועכביש שנראה כשוחה בחלל. נזכרתי בתוכנית שראיתי פעם, אחת
מאילו שבעלי מכור להן, הסבירו שם בפרוטרוט ובצירוף צילומים
מרהיבים על התכונות המופלאות של קורי העכביש, מעניין אבל לא
משהו שחייבים לדעת ובאמת ולמרות שהשתדלתי, לא הצלחתי להעלות
בזכרוני אפילו פרט שולי אחד.

כנראה שהאדמונים חזרו, המחשבה הזו העציבה אותי מאוד למרות שלא
היתה לכך סיבה הגיונית, בסה"כ הם אנשים הגונים, נכון שיחסי
השכנות ביננו אינם שייכים לסוג מחמם הלבבות, אף פעם לא הוזמנתי
אל הגברת אדמון לכוס קפה ובעלה מעולם לא עזר לבעלי להחליף ברז
דולף בגינה, אבל מצד שני מעולם לא חרגנו מכללי הנימוס וזה היה
נוח לכולנו ובטח שלא היווה סיבה ליגון קודר כזה. קראתי השבוע
שקיבולת המוח האנושי מגיעה לכמאה אלף ג'יגה בייט, בערך כמו כמה
מאות מחשבים משוכללים והכל בקופסא קטנה אחת ובלי נפילת חומרה,
זה נשמע מרשים וכמו כל הקוראים גם אני הנהנתי לעצמי בסיפוק,
לגמתי קפה וחשבתי על גדולת המין האנושי. אבל עכשיו פקפקתי לפתע
בכל התאוריות האלו, היות ולקח למוח המשוכלל שלי לפחות שלוש
דקות עד שעיבד את מהות הצער והעלה את ההגיג הבא:
" עכשיו יבואו לבקש את החבילה " . בטח תאמרו, הבחורה לא
יציבה, רגע קודם היתה מוכנה להרוג את השליח ועכשיו היא אומללה,
ובאמת אני מודה שהתביישתי קצת בעצמי  על חוסר היציבות הזה אבל
מהר מאד התאוששתי. הרי בכולנו יש הפכפכות משונה ואני לא
הראשונה וגם לא האחרונה שמחליפה דעות ותחושות. בכל אופן, כמו
ילד שפותח ממתק ולפני שתילקח ממני, מיהרתי לקרוע את העטיפה
ונתתי לקרעים לצנוח על הריצפה.

הוא מצץ לה את הבוהן, ככה לפחות זה נראה במבט ראשון וככה זה
היה באמת, הבחור שרק אתמול עוד עמד בצד והציץ לה כמו תיכוניסט
מבוייש קיבל פתאום אומץ וינק לה את הבוהן. זה היה אמיתי ומעורר
כמעט כמו לצפות בתמונה פורנוגרפית ולשניה התעוררו בי מוסכמות
המוסר הנוקשות וחשבתי בתיעוב שהפעם הגזימו, שהפסל והאישה וגם
הבחור השלישי הם פשוט מופקרים.
ברגע הבא נזכרתי בלילה שחלף וכבר הייתי פחות נחרצת. עצמתי
עיניים, בחושך הקצוב שהשתרר, חושך בן שלושים שניות, אולי קצת
פחות, חשבתי על העין, על עוצמת התשוקה והזימה שהציתה בי , על
החושניות שהתגלתה בזכות העיגול השחור הזה שהציץ מעבר לקיר .
כשפקחתי עיניים הרגשתי צבועה ומותשת ,עיגולי זיעה דביקים יצרו
על החולצה צורות משונות, מתאימות למבחני רורשך, נשימתי איבדה
את הסדירות, הנחתי את הפסלון ועליתי להתקלח.

כשגופי מאדים תחת הזרם הלוהט וטיפות המים מתעבות לעננים על
תקרת הגבס הנמוכה ועל חלון התקרה המצוייר, החלה תחושתי להשתפר.
אדים מהבילים פוגגו את קירות החדר כשהם מותירים רק פיסות לבנות
מרחפות, האויר הפך ערפילי וסמיך , מוסס בתוכו את המתח ושיחרר
את שרירי התפוסים תוך שהוא משווה בוהק מאיר לעורי, כמה דקות
מאוחר יותר יצאתי מאוששת מהמקלחת . במגבת כרוכה לראשי הצצתי
בחלון הקטן שפילסה כף ידי במעטה האדים שעל המראה, נראיתי
כבתולת-ים המגיחה מקצף הגלים. סמוקת לחיים ובשיער רטוב ונוטף,
פסעתי בזהירות שלא להחליק כשכפות רגלי מותירות עיגולים רטובים
על השטיח הלבן , בעלי ישב על המיטה והמתין. זה ישמע מגוחך אבל
למראהו לגמרי לא הייתי בטוחה שדווקא לי הוא מצפה , מבטו נראה
מבולבל ומנותק, המצב הפך להיות באחת בלתי רגיל ומביך עבורי.
יושב שם האיש שאמור לצעוד איתי יחדיו לנצח ומביט בי בתהייה,
מראהו נדכא ואומלל כדג שהועבר מאגם שליו לקלחת סוערת.
"אתה מרגיש טוב ? ", נגשתי והנחתי יד לחה על מצחו.
"כן, בסדר", בעלי משיב לי בנימה חדה, מבטל כל אפשרות לשיחה.
"האורח ילון כאן גם הלילה ?", היתה זרות מכוונת בשאלתי, דיברתי
כאילו אין לו שם.
"הוא בסלון",  בקולו נשמעה טינה.
"נהנית אתמול בלילה ?", הוא הביט לחלון. האם הוא שואל זאת
באדישות חביבה או מתוך ידיעה ערטילאית ?
בום. ירד לי האסימון, הבנתי שבעלי כבר נתקל בפסלון הרביעי .
התבוננתי בו, על פניו לא נראה כל רמז לכעס, רק סימני עייפות
ואכזבה, כאילו התפקח מאמונה כלשהי. פתאום עלה בי גל של רחמים
מרים, עליו ועל עצמי, חיכחתי את פני בכתפו, מנסה למצוא בה את
החום המוכר, אך הוא לא זז. רציתי לומר לו כמה חשובים לי האמון
והקרבה והאהבה שביננו, אך עיניו המשיכו להביט קפואות קדימה,
מסוגרות סרבו להכניסני אל עולמו הפנימי, העולם שחלקנו תמיד
יחדיו. בדידות הרת אסון כווצה את לבי, תחושה חסרת צורה
ומאיימת, כאילו נבלעה האינטימיות בחור העין השחור האפל. מעבר
לקיר נשמע האורח מפזם שיר אביב עליז שנקטע בקול הפעמון.
"אני אוהבת אותך", רכנתי אליו ונשקתי לו, עיניו נצצו, רציתי
לחבק אותו, אבל הצלצול התעקש.
ירדתי למטה. בדלת עמד השכן, הוא נראה חיוור מתמיד. אולי נסעו
לאלסקה ולא לאיים החמים. פניו, לבנות על רקע השמיים השחורים,
בהו בפסלונים שמאחורי גבי. בשתיקה , מבלי להתנצל ותוך דילוג על
שיחת הנימוסין המחייבת, אספתי את הפסלונים והושטתי לו בזה אחר
זה, צופה בגופו הנעלם אט אט מאחורי הערימה. כשהנחתי את הפסלון
הרביעי בראש המגדל הרופף הנהן לי בסנטרו לאות תודה ופסע
אחורנית. מאחורי גבו, מוסווה בחשיכה, נחה על השביל הקופסה של
הפסלון השלישי, כף רגלו נתקלה, הפסלון הרביעי נפל. נשמע קול
נפץ קטן. סגרתי בשקט את הדלת ונגשתי לטלפון. בקול רועד הזמנתי
חדר ללילה במלון " ארבעת העונות " עבור האורח, ועליתי לחדרנו.