מתי בפעם האחרונה ישבתם על ספסל ציבורי? ככה סתם. לא בשביל
להתמזמז בלילה ולא רק לשניה כדי לשרוך את השרוכים של נעל שמאל,
זאת שתמיד נפרמת לה בלי סיבה, כאילו מסרבת להישאר כלואה בסורגי
בד.
הזקנים עושים את זה לפעמים. יש להם זמן וכנראה גם שכל.

מהספסל הציבורי שליד הגן, כל האנשים נראים אותו הדבר, שגרתיים
כאלה. רק אני סופר את מה שאין. הבוקר התחיל שפוי אבל מהר מאוד
השתנה. המשבר בהיי טק קיבל זוית מאוד אישית. "אנחנו מצטערים,
אתה דווקא מהעובדים הטובים שלנו, באמת. אין לנו ברירה".
התקשרתי לספר ליעל, לקבל קצת נחמה. לא הספקתי להוציא מילה. גם
היא פיטרה אותי. איך היא הגדירה את זה - "כואב לי לראות כמה
הוא סובל". הוא, זה איזה ידיד משכבר הימים, שפתאום החליט שבא
לו לזיין את החברה שלי.
וככה אני פה, יושב על הספסל הציבורי מול הגן, מסתכל על אנשים,
כותב מכתב עצוב ליעל, בלאפטופ של החברה שעוד לא החזרתי - ומרחם
על עצמי. רוצה להיות מישהו אחר.
יגואר ירקרקה, זורמת באלגנטיות אל קו העצור ברמזור. בפנים בחור
צעיר, ממש בגילי, מדבר בדיבורית, עניבה בצבע של היגואר, מחייך
כמו מיליון דולר. למה לא. אצלו הכל נורא פשוט. אותו אף אחד לא
מפטר -  לא מעסיקים ולא נשים.

אור לבן מבזיק, רק למאית שנייה, אבל מספיק כדי לגרום לי לעצום
את העיניים. כשאני פוקח אותן, אין שום שינוי, אבל בכל זאת אני
מרגיש טיפה מוזר.
הרמזור הופך ירוק ואני סוחט את דוושת הגז של היגואר שלי,
שמחליקה אל הבית החדש בנאות אפקה. אני מנתק את השיחה, אפשר
להוריד את החיוך המזויף. בכל פעם שאני מדבר עם דנה בטלפון, היא
גורמת לי להרגיש, שהיא איתי רק בגלל שאני בפסגת העולם או משהו
כזה, לא באמת בגללי. כל הזמן משוויצה לחברות שלה, במינוי
שקיבלתי בקונצרן. בכלל רציתי לעשות משהו אחר, אבל איך אפשר
להסביר לאבא, שלנהל את הכספים באימפריה שלו, זה ממש לא בשבילי.
אני לא יכול לדבר איתו אף שיחה נורמלית מבלי להיות אסיר תודה
כל הזמן, על כל מה שיש לי. כולם מאשימים אותי בעיניים שלהם,
שלא עשיתי כלום בשביל מה שיש לי, שלא הוכחתי שמגיע לי. והאמת,
אני באמת לא יודע איך עושים את זה, את הכל מאפס. מאיפה יש להם
את הכוח לכל החברה האלה. אני כל כך מקנא בהם. אם רק הייתי
יכול, להיות חזק כמוהם, לברוח להודו כמו כולם, להרוויח קצת
נערות נורמלית, ללמוד משחק כמו שתמיד רציתי. לחיות באמת, לא
כזה מפלסטיק.
כמו הבחורה הזאת למשל, שממהרת עם התיק על הגב. איזו נחישות יש
לה בעיניים.

מה זה הברק הזה באמצע הבוקר? או שזה סתם נדמה לי. יותר מדי
לילות בלי שינה וכל זה בגלל האידיוט הזה שהתאהבתי בו תוך שעה.
בגללו אני הולכת לפקשש את כל הבחינות של סוף הסמסטר, גם את
הבחינה בסטטיסטיקה שבמילא כבר נכשלתי בה פעמיים. איך נתתי את
עצמי כל כך מהר. אני פשוט לא לומדת. ועכשיו הכאב הזה, לראות
אותו פעמיים בשבוע בשיעור מיקרו כלכלה, ועוד עם הזונה השפלה
הזאת. הנה אני שוב בוכה, ומאחרת לשיעור, כמו כל יום. אני חייבת
להתגבר, לשכוח את הכל. אם רק הייתי נקייה מכל זה, כמו כל
הסטודנטים מסביב שנחמד ונעים להם ויש להם ראש שקט ללמוד. הנה
יסמין מהקורס המקביל, עומדת שם במסדרון ליד הכניסה לכיתה. איך
היא תמיד מחייכת וכיף לה, נו בטח, עם גוף כזה וחיוך כזה, ושם
כזה, אף אחד לא יזרוק אותה.

משהו ממש דפוק עם הפלורסנטים האלה, או שהם סתם מהבהבים נורא
חזק. אני שוב מתעסקת בשטויות, מחייכת לכולם ובוהה בפלורסנטים.
הנה עוד אידיוט שמסתכל לי על התחת, מזיל ריר וממלמל "הי יסמין,
מה שלומך?". כל הזכרים האלה, כולם אותו הדבר, חבורה של כלבים
מיוחמים. עוד לא פגשתי אפילו בחור נורמלי אחד, שאיכפת לו מזה
שאני כותבת שירים, באותה מידה שמעניינת אותו מידת החזייה שלי.
כולם חושבים דרך הזין. איך אני אכנס לשיעור עכשיו, אחרי מה
שהמרצה הדפוק הזה עשה לי בפעם שעברה? איך הייתי תמימה ובאמת
חשבתי שביקש שאני אשאר כדי לדבר על בוחן האמצע שהפסדתי. איך
הוא אמר "אם תהיי נחמדה אלי, נוכל לשכוח מהבוחן האומלל שלך".
אני לא יכולה לשכוח את הגועל, את הידיים שלו על החזה שלי, מתחת
לחצאית, את החיוך הזקן המצחין שלו, את הגירוד של הזקן המדובלל
שלו. איזו השפלה איומה. מזל שברחתי בזמן. מי יאמין לי בכלל
שהדיקן ניסה לאנוס אותי? אם אני אתלונן, אני אעוף תוך שעה, אבל
איך אפשר להמשיך עם הגועל הזה בפנים, אני חייבת לעשות משהו.
אין לי אפילו עם מי לדבר, אין לי אף ידיד אחד נורמלי שמדבר
איתי בלי זיקפה, אין לי אף חברה אמיתית אחת, כולן רק מחכות
שיקרה לי משהו רע, מקנאות, מרכלות מסביבי, כמו קן צרעות. הנה
שי הקשוח הזה מהנדסה, חוצה את הכביש שם בחוץ. איך הייתי רוצה
להיות גבר. חיים בלי בעיות, אף אחד לא משפיל אותו, אף אחד לא
מתייחס אליו כמו סתם גוש בשר.

מי זה המניאק הזה שמסנוור הולכי רגל עם אורות גבוהים?, בטח
האוטובוס. אלה חושבים שהכביש של אמא שלהם. כל אחד במדינה הזאת
חושב שמגיע לו יותר מאחרים, כולם גונבים מכולם. רק החלשים
ממשיכים להידפק. כמה עבודות אני יכול להחזיק, אני כבר לא ישן,
לא אוכל, לא מסוגל ללמוד, שלא לדבר על לצאת עם בחורות. וכל זה
בשביל שכר לימוד לאוניברסיטה המזורגגת הזאת. אני חייב לעבוד
משמרת לילה גם הלילה. שמירה. איזו עבודה מגעילה. אבל במילא אני
חייב שכר דירה של חודשיים והשותף הראשי בכלל רוצה לזרוק אותי,
כי אני מסבך אותו עם בעל הבית. איזה זין. אם רק הייתי אחרי כל
הלימודים האלה וכל העבודה הזאת. אם רק הייתי אחרי כל זה. אחרי
הבחינות והשיעורים, מסודר בעבודה, אולי גם עם דירה. אבל זה
יקרה רק עוד עשרים שנה במקרה הטוב. בטח הגבר הזה, פה ממול בקפה
מסודר טיפ טופ. יש לו זמן לקרוא עיתון על הבוקר, לבוש טוב.
עדיין בשיאו, נראה לי בן 45 או משהו כזה, בטח עושה סקי פעמיים
בשנה. איזה כיף לו. כבר אחרי כל הבלגן.

מלצרית? סליחה? את יכולה לקחת מפה את האגרטל הכסוף הזה? זה
מחזיר לי את השמש ישר לעיניים. נורא מסנוור. מפריע לי לקרוא.
תודה.
עוד עשר דקות וזהו. ואז אני אסע לרבנות. מנסה לדחות את הקץ.
להתנהג כרגיל. עם העיתון של הבוקר. לעזאזל. אחרי 20 שנות
נישואין וארבעה ילדים. איך ממשיכים מפה עכשיו? עשרים שנה, אני
קורע את התחת בעבודה. הפכתי אותה למלכה, בסוף אני מוצא אותה
מזדיינת עם איזה ילדון בן 30. ועוד היה לה מה להגיד "אני אף
פעם לא רואה אותך. ולא הקשבת לאיתותים שלי". תלכי להזדיין את
והאיתותים שלך. איך בכל הלילות האלה שיצאתי מהמשרד בעשר בלילה,
רק כדי לממן את הוילה המחורבנת הזאת, שבכלל היא רצתה מלכתחילה,
לא העליתי על דעתי שקרו כאלה זוועות. בבית שלי, במיטה שלי.
ועכשיו היא עוד רוצה חצי מהכל. חכי חכי, אנחנו נראה מה יש
לעורך הדין שלי לומר לך. אם רק הייתי חוזר חזרה, ליום הארור
הזה שבחרתי בה, הייתי משנה את הכל. או אפילו לפני כן, אם רק
הייתי ילד שוב, בלי דאגות, כמו הילדון החמוד הזה, עם הכדורסל
ביד, בלי ילדים, בלי רכוש לחלק, בלי נשים בוגדניות. הוא עוד
לפני הכל, רק הכדורסל מעניין אותו ואולי גם השניצל של אמא,
כשחוזרים מבית הספר.

יו, מה זה היה האור המגניב הזה. בטח משהו מהשמש, מה שהסביר
המורה לטבע השרוט הזה. אני הולך עכשיו לקחת את גיל ואמיר ורמי
למגרש. היום אני אקרע אותם באחד על אחד, נביא להם אותה יענו
מייקל ג'ורדן.
ואני לא חוזר הבית. לא מעניין אותי, אפילו  תרדוף אחרי העובדת
הסוציאלית המסריחה הזאת שלא עושה כלום, רק מדברת דיבורים יפים
של טלוויזיה. כאילו שאת אבא זה מעניין. הוא, שעולה לו הג'ננה
במוח, כלום לא עוזר. איך דפק לאמא אתמול סטירה, רק בגלל שדיברה
יפה עם המורה לטבע, למה שאמר לה, שאני לא בא לשיעורים ושאני
מרביץ לילדים אחרי בית ספר. וגם אני קיבלתי מכות בגלל שרציתי
לעזור לאמא. בטח אני ארביץ להם לילדים האלה, בני זונות, אחרי
שקראו לי בן זונה בהפסקה. אם הייתי שוטר, כמו השוטר הזה פה
שעוצר את הנהג הזה, הייתי גם יורה להם ישר במוח ומציל את אמא.

תגיד, מה אתה משחק איתי? מה אתה מהבהב לי עם הפנסים? מה לא
הבהבת? אז מה זה היה האור הזה? תכבה את המנוע ותשב בשקט. יש פה
תמרור שאסור פרסה, מה אתה צריך הודעה מיוחדת הביתה? לא, העץ לא
מסתיר את התמרור, מה אתה חושב שאני מטומטם? יאללה - קח את
הדו"ח וסע, סססאמק.
איזה עבודה מלוכלכת. חשבתי להיות שוטר זה אומר קצת כבוד. איפה.
במדינה הזאת, כולם חושבים שהם יכולים לעבוד עליך. בכל העולם
מכבדים שוטרים, מפחדים מהם פחד מוות. רק פה, כולם חושבים שאני
איזה מפגר שאפשר למרוח אותו איך שרוצים. כל היום בכביש, עם
העשן הנוראי הזה, בטח כבר יש לי סרטן. בחוץ, בגשם, בשמש.
והאמת, אולי אני באמת דפוק אם הסכמתי לכל זה, בשביל המשכורת
העלובה הזאת. אח, איך הייתי מת לעבוד באיזה משרד נורמלי. ככה
כל היום במיזוג, עם איזה מכונת קפה, כמו כל הילדים האלה מההיי
טק. ואללה המניאקים האלה, בקושי בני שלושים, כבר יש להם רכב
חברה, אופציות שמופציות, מתחילים לעבוד בעשר. כל מיני עוונטות
כאלה. הנה, זה שם, מנמנם לו על הספסל ליד הגן. בטוח מההיי טק,
עם הלאפטופ הצמוד שלו שקיבל מהחברה. רק המכשיר הזה עולה כמו
שתי משכורות שלי. בטח יש לו זמן לנוח, עוד לא התחיל היום עבודה
שלו. איך אני מקנא בו, שוכב לו שם על הספסל כמו איזה נמר
בשמש.

אור השמש, הבליח לתוך תודעתי והתעוררתי על הספסל. בלאפטופ, חצי
מכתב דכאוני ליעל, שלא תעזוב אותי. אולי בכל זאת היא תישאר.
הצעיר עם היגואר נעלם לו לדרכו זה מכבר ומעבר לכביש בוהה בי
שוטר תנועה, במבט מהורהר. אני מסתכל בשעון, כנראה נרדמתי רק
לכמה דקות, אבל בכל זאת משהו שונה. הרבה יותר טוב למען האמת.
כבר לא בא לי להתחלף עם ההוא מהיגואר, מצאתי אצלי את כל
התשובות. אני מוחק את המכתב ליעל. לא רוצה - לא צריך, אני חושב
לעצמי ומחייך. עכשיו שאין לי עבודה וגם לא אישה, יש לי סוף סוף
מספיק זמן, להיות כל מה שעדיין לא הייתי וכל מה שאי פעם אהיה.