אנשים תמיד ניסו לרסן את החופש. הוא מלכתחילה היה ילד בעייתי.
ההורים שלו אהבה ואמונה ואחותו תקווה ידעו שהוא הסורר מהמשפחה
הזאת, ושהילד הזה יצטרך יד קשה. יד קשה מאוד.
שחופש נולד הדבר הראשון שהוא רצה זה לרוץ. להשתולל עד שלא יוכל
לנשום, עד שלא יוכל לחשוב, שיתמקד רק בסערה שהוא יוצר. זאת
הייתה כמובן די בעיה כי שחופש נולד הוא בכלל לא ידע ללכת.
למרות שאנשים אהבו את חופש בתור מה שהוא, היה להם קשה להסתדר
איתו, פראי ומשוחרר כמו שהוא תמיד. המחנכת של חופש, היגיון,
תמיד כתבה הביתה פחות או יותר בנוסח הזה: "התלמיד חופש הוא
התלמיד הפרוע ביותר שיש לנו ואנחנו דורשים מההורים להשתלט
עליו. הוא איננו יכול לקבל דרך אחרת מדרכו שלו ותמיד עושה מה
שהוא רוצה, ולא מתחשב בתוצאות."
ואכן, חופש היה כזה. האמת שלחופש לא היה מושג שהוא כל כך יוצא
דופן מן הכלל. הדרך שלו נראתה לו כמו הדבר הטבעי ביותר בעולם.
אחרי הכל, למה שאנשים ירצו לא לעשות את מה שהם רוצים.
וככה חופש חשב. ככה הוא חשב עד שהוא פגש את אחריות. הוא
ואחריות לא הסתדרו מהרגע הראשון. הוא לא יכל לסבול אותה ואת
החברה שלה ביקורת עצמית. שהן היו לידו ודיברו איתו הראש שלו
פעם מרוב מחשבות שהתרוצצו שם: "אתה מאכזב את כולם!", "אתה
בחיים לא תשרוד בעולם האמיתי!", "ומה אם ביה"ס? ומחויבות
למשפחה שלך?" וחופש צעק מרוב הכאב שהמחשבות האלו הסבו לו. זה
לא שהמחשבות האלו לא היו שם, הם תמיד היו שם, אבל בצד האפל של
מוחו, במדפים מלאי האבק, שבהם הוא שלט בכוח. המחשבות האלו היו,
בעצם, הדבר היחידי שבו חופש שלט. הדבר היחידי שבו חופש בעצם
ניסה לשלוט. אבל שאחריות וביקורת עצמית היו לידו הוא לא יכל
לשלוט במחשבות הללו. פתאום היו להן רצונות משל עצמן, והן צימחו
רגליים ושוטטו ברחבי מוחו.
ולכן, מטבע הדברים, חופש ניסה להתרחק מאחריות וביקורת עצמית.
אבל לשווא. חופש רץ הכי מהר שיכל, מתרוצץ בכל רחבי עולם הדמיון
וארץ הפנטזיה, רץ עד כלות נשמתו, רץ כמו הרוח. אבל לא משנה
איפה שהיה, אחריות וביקורת עצמית נגררו אחריו, רצות לא פחות
מהר ממנו, כאילו שהן היו קשורות אליו באיזה חבל שקוף שנעלם
מעיניו.
חופש כל כך השתוקק למצוא את החבל הזה, למצוא אותו ולקרוע אותו
בפראות שמאפיינת אותו, לקרוע אותו לגזרים קטנים כך שהוא לעולם,
אבל לעולם, לא יצטרך יותר לראות את אחריות וביקורת עצמית שוב!!
זה יהיה כל כך טוב, כמה רגעים כאלו בלי המחשבות, המתרוצצות בלי
שליטה, כמה רגעים של שקט.
ויום אחד חופש מצא את החבל הזה. קראו לה דאגה. והוא אהב אותה,
איך שהוא אהב אותה. הוא היה מפסיק את השוטטויות הארוכות, את
הריצות, את עצמו, והכל בשבילה.
והוא שנא אותה, איך שהוא שנא אותה. היא זאת שקישרה אותו
לשנואות נפשו, היא זאת שגרמה למחשבות להתרוצץ בראשו.
אבל כשהיא חייכה, זה היה שווה הכל. החיוך שלה היה מדהים, רק
חבל שתמיד היה צל שהעיב עליו, הענן הפרטי שלה, היא קראה לו.
חופש נקרע מבפנים. הוא אהב ושנא אותה בכזה חוזק ועוז, כמו כל
דבר שחופש עשה. יום אחד הוא בא לפגוש את דאגה ליד הקולנוע. הוא
הביא איתו סכין. הוא חייב לעשות את זה, הוא לא יכול לעמוד בסבל
יותר, הוא לא יכול להקשיב למחשבות האלו יותר.
אבל שהוא ראה אותה מרחוק, עומדת שם לבד, מנופפת לו בידה
ומחייכת את אותו חיוך שלה בתוספת הענן הפרטי, הלב שלו צבט
אותו. זה כל כך כאב. אבל חופש החליט ואין דרך חזרה.
הוא העמיד פנים שהכל כרגיל, שהכל אותו דבר, הימים שלו ושלה
שמעכשיו יחזרו להיות שלו. הוא חייך חזרה. הוא התיישב לידה והם
דיברו קצת. הוא לא היה בטוח שהיא רואה את הפחד בעיניו, אבל
נראה לו שכן. הם הלכו במורד הרחוב ביחד והכל היה כל כך שקט.
חופש שמע, הרגיש את הלב שלו פועם, ושלה גם כן, באותו הקצב. הוא
לא רוצה! אבל הוא חייב.
דאגה הסתובבה, הוא ראה את העורף שלה ואת השיער הכסוף. הוא מת
מבפנים. הוא הוציא את הסכין ותקע לה אותו בגב. בגב, כמו כל חבר
טוב. ודאגה הסתובבה חזרה והביטה בעיניו, הוא ראה דמעות קטנות
מנצנצות שם, לאור פנסי הרחוב. דמעות מאשימות, דמעות פגועות.
ואז עיניה איבדו את הניצוץ והפה קפא בתדהמה, לנצח. היא הייתה
מתה.
התחיל לרדת גשם, חופש דידה באיטיות במורד הרחוב. המוח שלו
משותק, הלב בקושי פועם, הוא מת מבפנים. השמיים בכו יחד עם
חופש.
הוא שוב היה חופשי, אבל הוא כל כך לבד.