לאבא שלי, יש עיניים מאוד חומות, יש כאלה שיגידו שהעיניים של
אבא שלי שחורות, אבל אני יודעת שמבחינה גנטית אין דבר כזה
עיניים שחורות. בגנטיקה יש רק שני צבעים - חום ותכלת, כל השאר
הן ואריאציות על אותו נושא.
לאימא שלי היו עיניים תכולות, תכלת בהיר, שקוף כמעט לגמרי. הגן
שנותן לעיניים צבע תכול הוא גן רצסיווי. משמעות העניין, בלי
להיכנס להסברים מייגעים, היא שכדי שלמישהו יהיו עיניים תכולות,
הוא צריך שני גנים תכולים, אחד מהאב ואחד מהאם, מכאן, שלהורים
תכולי עיניים יהיו תמיד ילדים תכולי עיניים. גן של עיניים
חומות הוא דומיננטי. אם למישהו יש עיניים חומות, יכול להיות לו
שיש לו שני גנים חומים, או גן חום וגן תכלת, שלא יבוא לידי
ביטוי. אם מישהו עם עיניים חומות מביא ילדים עם מישהי בעלת
עיניים תכולות, צריך להתחיל לחשב הסתברויות, יכול להיות שלבעל
העיניים החומות יש איפשהו גן תכול רצסיווי, שיתחבר לגן
הדומיננטי של בעלת העיניים התכולות ואז יהיו להם ילדים תכולי
עיניים.

נושא מרתק, גנטיקה. הכל עובד בהתאם לחישובי הסתברויות מדויקים.
חשוב מאוד לזכור שאלה רק הסתברויות, ההסתברות ללידת בן או בת
היא של חמישים אחוזים, אבל יש מספיק משפחות שיש בהן רק בנים או
רק בנות, או סתם מספר לא שווה של ילדים מאותו מין. יכול להיות
שלאבא יהיה גן חום דומיננטי, תכול רצסיווי, ולאם שני גנים
תכולים; מה ההסתברות לעיניים תכולות במקרה הזה? 0.75. אבל אף
אחד לא יתפלא יותר מדי אם כל הילדים יצאו תכולי עיניים.
לי ולשני האחים שלי יש עיניים תכולות, שקופות לגמרי, כמו של
אימא. אנחנו גם בהירים ורזים כמוה.

אימא שלי באה מצרפת, פריזאית אמיתית, היה לה מבטא צרפתי tres
magnifique. מאוד יפה, אימא שלי, ועדינה כמו ענן בין ערביים.
אבא נולד במרוקו וגדל בשדרות. בהתאם לתוכניות של ההורים שלה,
אימא הייתה אמורה להתחתן עם בחור צעיר ומבטיח בשם ז'אן פייר,
שעבד כקצין מכונות שני בצי הסוחר הצרפתי. אבא שלה, סבא שלי,
היה קפטן בצי. אחרי החתונה היא הייתה אמורה להפוך לליידי
קרירה, בדיוק כמו אימא שלה . אבל כשהיא הייתה בת 16 ההורים שלה
לקחו אותה למסיבה של צי הסוחר, שנערכה לכבוד הגעת אוניה של
"צים" למרסיי. במסיבה היא פגשה בחור צעיר, מלא חיים, שרקד tres
bien והצחיק אותה נורא. האדון הקפטן ואישתו מכווצת העכוז לא
אהבו לראות את הבת שלהם רוקדת ערב שלם עם pies noire הזה,
וכשהם חזרו הביתה היא ננזפה בחומרה רבה. ברור שהבחור הוא אבא
שלי, ברור שהוא גילה איפה היא גרה וברור שהנזיפות ההוריות רק
גרמו להם להיפגש שוב ושוב עד שאימא שלי נכנסה להריון. הם
התחתנו. ההורים שלה החרימו אותה, אבל הוא הבטיח לה שהאהבה שלו
היא כל מה שהיא צריכה. מפריז הוא לקח אותה לשדרות.
בגלל שלאבא שלי לא הייתה עבודה ולא מקצוע יבשתי, הם גרו עם
סבתא פרחיה וסבא ריימונד, שלא היו ממש מרוצים מהגויה שאבא הביא
להם, אבל בכל זאת, אי אפשר לזרוק את הילד לרחוב, לא? אבא למד
קצת ספרות בצי, אז הוא פתח מספרה קטנה, הם שכרו דירה בשדרות עד
שיהיה להם כסף לקנות משהו משלהם וחיכו ללידה. בינתיים אימא
הייתה עקרת בית, שקראה המון ספרים , עיצבה את הדירה הקטנה
לטעמה, כדי להיות מוקפת ביופי ושמעה קול ישראל בצרפתית. כשרחלי
נולדה היו לה עיניים חומות כהות, כמו של אבא שלי ועור צהבהב,
כזה, שישתזף בקלות. לא כמו העור של אימא שלי, שהתמלא נמשים
מהשמש הרעה.  אימא הייתה רגילה לתינוקות בצבעי פסטל, נראה לי
שהיה לה מוזר שיצאה ממנה תינוקת בצבעי אדמה.

רחלי מתה אחרי חודשיים. אז ידעו אפילו פחות ממה שיודעים היום
על תסמונת המוות בעריסה. אימא נשברה מאוד. תמיד היא הייתה
מספרת לי איך אבא שלי ליטף אותה במשך שבועות אחרי שהתינוקת מתה
ואמר לה שהוא אוהב אותה הכי הכי, ושיהיו להם עוד מלא ילדים,
מקיר לקיר. בינתיים המספרה של אבא מאוד הצליחה. הוא היה נחמד
מאוד ללקוחות, פלירטט עם הנשים באותה קלות שהקסימה את אימא שלי
וניהל עם הגברים שיחות מספרה מרתקות, מה גם שהוא היה ספר מאוד
מוכשר. הוא פרנס את הצורפתייה הגויה בכבוד רב ועכשיו היו חסרים
רק ילדים כדי שהאושר יהיה מלא. הכל נראה היה בסדר. למרות השמש
הרעה וההבדל המהותי בין פאריז לשדרות, האהבה של אבא שלי באמת
הספיקה ואימא הייתה מאוד מאושרת.
היא התגיירה כדי למצוא חן בעיני סבתא פרחיה וסבתא פחות או יותר
סלחה לה על זה שהיא לא יהודיה על באמת.

אבל כבר אמרו הרבה לפני שהחיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה
מתכנון תוכניות. לילה אחד הם ישבו והקשיבו לרדיו, כשפתאום אבא
תפס לעצמו את המפשעה והתחיל מתפתל מרוב כאבים. אימא לא הבינה
מה קורה לו. לקח כמה זמן למצוא מישהו שיסיע אותם לבית חולים
(אימא לא ידעה לנהוג) ובינתיים אבא, שתמיד היה אמיץ וגיבור, לא
הפסיק לייבב מרוב כאבים. הסתובב לו אשך, torsion of testis.
תופעה לא מאוד נדירה ואם מנתחים בזמן גם לא קורה נזק לצמיתות,
אבל את אבא שלי לא ניתחו בזמן. בניתוח שהרופאים עשו כדי להחזיר
את האשך למקום הם נאלצו לכרות את צינורית הזרע. אבא יכול היה
להמשיך לתפקד כמו גבר, אבל ילדים לא יהיו לו. הפעם היה תורה של
אימא לנחם אותו ולהבטיח לו, הלא אנוכי טובה לך מעשרה בנים. היא
גם התכוונה לזה.
אבל למרות האהבה הגדולה, אולי בעצם בגללה, שניהם עדייו רצו
ילדים, הם שקלו לאמץ, אבל התור היה ארוך ארוך. אני לא יודעת
מאיפה בא להם הרעיון של תרומת זרע, אבל אני מניחה שבנסיבות
הקיימות  זה באמת הרעיון הכי טוב שניתן היה לחשוב עליו. בגלל
שבצרפת היה פחות סיכוי שילד שלהם יראה את אבא שלו במקרה ברחוב,
ההחלטה נפלה על הפתרון הזה.
הם נסעו לצרפת ובחרו אבא מתוך קטלוג. אבא רצה מישהו דומה לו
ואימא העדיפה מישהו בהיר, כמוה. כמו בכל מחלוקת ביניהם, זה
שהניצחון היה לו יותר חשוב זכה, ולאימא היה מאוד חשוב שתורם
הזרע ידמה לה. הם בחרו בחור בריא, סטודנט לרפואה, בעל IQ מרקיע
שחקים ובצבעי פסטל. הם גם ביררו אם אפשר יהיה בעתיד לקבל
תרומות מאותו אחד, לא הייתה עם זה שום בעיה.
אימא נכנסה להריון צ'יק צ'יק, ואחרי תשעה חודשים נולד אחי דוד.
שנתיים אחר כך הם טסו שוב לצרפת, השתמשו שוב באותו תורם, הפעם
באתי אני, ושנתיים אחר, שוב מאותו תורם, מוטי. העובדה שהייתי
הבת היחידה עזרה לי להיפטר מכל התסביכים שיש לילד סנדביץ, אמנם
הייתי אמצעית, אבל הייתי הכי אהובה. מצד שני, כל אחד מהאחים
שלי היה משוכנע שהוא הכי אהוב. ככה ההורים שלנו ידעו לאהוב.
היינו משפחה נורא מאושרת. איך לא, הרי ילדים צריכים בעיקר
אהבה, ולנו היו שני הורים שאהבו אותנו ואהבו אחד את השני,
משפחה גדולה ומלוכדת והמון בני דודים בצבעי אדמה שנורא השוויצו
בקרובים השכנתוזים שלהם.
אימא התרגלה לחיים בשדרות, היא יצרה לעצמה מעין פריז בזעיר
אנפין, והקפידה לנסוע לעיר הגדולה כדי להיות מעודכנת מבחינה
תרבותית. בשבילנו היא רצתה משהו אחר. מגיל אפס, כשהיא הייתה
קוראת לנו סיפורים וקונה משחקי מחשבה היא הבהירה לנו שהשכלה
היא הנכס הטוב ביותר שיכול להיות לנו, ושאוי ואבוי לנו אם לא
תהיה לנו תעודת בגרות ואחר כך תואר ראשון. הפעמים היחידות
שההורים ממש כעסו עלינו היה כשתפסו אותנו מתפלחים מבית הספר או
כשממוצע הציונים שלנו ירד.
באירועים משפחתיים, וברוך השם במשפחה מרוקאית יש המון אירועים
כאלה, היינו הכי בולטים. ותמיד היה איזה מישהו שיסתלבט על אבא
בנחמדות בגלל הילדים הווזווזים שיצאו לו. בנק הזרע לא היה משהו
שמדברים עליו.

בתיכון הוציאו אותי משדרות. בעיירה הייתה לנו מגמה עיונית די
מצומצמת ומנהלת החטיבה הייתה מוכנה להשקיע המון כדי לקדם
תלמידים טובים. היא שלחה אותי, כמו ששלחה את האחים שלי, לתיכון
באשקלון, שהיה יותר מוצלח משלנו. אני בחרתי ללכת למגמה
ביולוגית. בביולוגיה לומדים גנטיקה והסתברויות גנטיות ברמה
מאוד בסיסית. אני לא יודעת למה דווקא התחום הזה כל כך ריתק
אותי.
התחלתי להסתכל בעניין במשפחה של אבא שלי, לכולם היו עיניים
חומות. יכול להיות שיש איזו סבתא רבא תכולת עיניים איפשהו, אבל
אני לא ראיתי אותה. פעם בארוחת שישי חשבתי לשאול משהו, אבל
משום מה המילים לא יצאו לי מהפה.

סיימתי תיכון, צבא, עברתי לעיר הגדולה כדי ללמוד; תואר ראשון
בביולוגיה. אבא שכר לי דירה וקנה לי אוטו קטן, כדי שהנסיכה שלו
תלמד בנוחות ותבוא לבקר אותם הרבה. ברור שביקרתי אותם הרבה.
הבית היה איפה שהכל היה טוב. אימא הייתה מכינה לי קוסקוס כמו
שלמדה להכין מסבתא פרחיה, ביף בורגיניון ומרק חרירה.  שוקולה
שו ולימונדה עם המון נענע, שבקייה עם סירופ סוכר מתוק וקרפ
סוזט. היינו עושים קידוש, ולפני האוכל אבא היה מנשק לאימא את
שתי הידיים. המבטים שהם היו מחליפים אחרי הטקס השבועי הזה היו
ממלאים לי את הבטן בחיוכים כל שבוע מחדש.
סיימתי את התואר, התחלתי תואר שני, והתחלתי לבצע מחקרים במעבדה
שליד בנק הזרע. כמו תמיד, ההסתברויות הגנטיות המשיכו להטריד
אותי. בגלל ההצטיינות היתרה שלי קיבלתי מענק מחקר ואפשרות
לעשות את הדוקטורט בצרפת. התמחיתי בפוריות של זרע, המעבדה שלי
שכנה ממש ליד בנק זרע. אני מניחה שההמשך ברור. הצלחתי להגיע
לתיקים שלהם, ולגלות ששני האחים שלי ואני, לכולנו יש אותו אב
ואותה אם, רק שזה לא האב שהכרתי כאבא שלי. אני לא יכולה להגיד
שזה נפל עלי כרעם ביום בהיר או כל ביטוי משומש אחר וזה גם לא
שינה כלום. אהבתי את ההורים שלי ודי שמחתי שאימא דאגה שאני
אראה כמו נסיכה.
מתישהו דיברתי אתה על הגילוי שלי, בלי לעשות מזה יותר מדי
עניינים. אימא הסבירה לי מה קרה לאבא ולמה הם החליטו לקבל את
התרומה בצרפת. הנימוקים שלה היו הגיוניים לגמרי. היה לי ברור
שהיא תספר לאבא, היא סיפרה לו הרי הכל. בשבוע הבא, כשבאתי
הביתה הוא רצה לדבר אתי על זה, אבל אני חיבקתי אותו בכוח
ואמרתי שאין על מה לדבר. לי יש רק אבא אחד.
בגיל מאוחר יותר אבא סגר את המספרה ויצא לפנסיה. הוא ואימא
התחילו לנסוע כל שנה לטיולים מאורגנים, בהתחלה אבא לא רצה, הוא
רצה לדאוג שכולנו נהייה מסודרים לפני שהוא מבזבז את הכסף שלו,
אבל הכרחנו אותו, אמרנו שכל החיים הוא עבד כמו חמור והגיע הזמן
שהוא ייהנה ושלא צריך לדאוג לנו יותר. איפה הם לא היו,
בנורווגיה ובתאילנד, בקובה ובקוסטה ריקה, ומכל מקום הם שלחו
גלויות מלאות התפעלות.
אימא נפטרה בתאונת דרכים, מוות מטומטם ומיותר, דביל שקיבל
רשיון לפני שלושה שבועות והיה בטוח שהוא מיכאל שומאכר העיף
אותה באוויר וגמר אתה.
השבעה הייתה בשדרות. כל המשפחה של אבא התקבצה בבית שלנו וכולם
דאגו לאוכל ושלאבא יהיה כל מה שהוא צריך. שקלתי להישבר, אבל
האחים שלי ואני ידענו שלאבא הכי קשה ושזה הזמן לתמוך בו. אני
הסתכלתי עליו, יושב בצד מתגעגע לאישה הזאת שהייתה חלק מהגוף
שלו. ממש מולו הייתה תלויה תמונה שלה. הוא לא הסכים שיהפכו
אותה עם הפנים לקיר. כשהוא הסתכל עליה הוא לא נראה עצוב, אבל
אבא אף פעם לא נראה עצוב כשהוא הסתכל על אימא.
הכנתי לו תה מתוק עם המון לואיזה ופילחתי מהשולחן כמה עוגיות
קוקוס ורודות, כמו שהוא אוהב. כשהתיישבתי לידו הוא ליטף לי את
השער, הסתכל עלי ונאנח כמה שאני דומה לה. חיבקתי אותו כדי שלא
יראה את הדמעות שלי. ואז הוא דיבר, בשקט האיטי שלו,
"אני אומר לך מותק שלי, אנשים כאלה חמדנים"
"למה תגיד חמדנים יא באבא?" (תמיד הצחיק אותו שאני קוראת לו יא
באבא)
"הנה, תראי אותי, איזה חיים יפים היו לי? אהבה, ילדים טובים
ומצלחים, פרנסה טובה, לכמה אנשים יש חיים כאלה?"
"אבא, אל תתחיל לדבר בעבר, ובאמת יש לך חיים שכולם היו רוצים"
"את יודעת שאת הילדה שאני הכי אוהב?"
"אבא, אני הבת היחידה שלך". מעניין כמה פעמים נשאנו כבר את
הדיאלוג הזה.
"אני יודע שלא יפה לדבר סרה במתים, אבל יש דבר אחד שתמיד הפריע
לי עם אימא שלך"
"מה?"
"כשהיא יכלה לבחור אבא מהקטלוג, למה לא יכלה פעם אחת להביא ילד
שדומה לי?"
הוא אמר את זה בלי כעס ואני יכלתי רק לחבק אותו עוד יותר חזק
ולתמוה על הדברים שאנשים סוחבים בלב במשך חיים שלמים.