האחיינית שלי, גלי, סופרת מטוסים, כאלה עם סמל של ישראל
מאחורה, לא מטוסי קרב, כי היא פוחדת מהם. יש לה כבר 74 מטוסים,
זה נורא עלוב אבל גלי היא ילדה בת 4 ולא יצא לה לראות כל כך
הרבה מטוסים, כי היא התחילה רק לפני שנה וחודש.
הכל התחיל מאיזה בוקר ביולי, שנסענו להביא את אבא שלה משדה
התעופה, אחרי שהוא חזר מעוד איזה פגישת עסקים שיש לו בערך כל
שבוע, ובגלל זה הוא בקושי רואה את גלי. לגלי יש גם אמא כמובן,
וגם אותה היא לא רואה יותר מדי, כי אמא שלה מאמינה בקריירה,
היא עיתונאית חשובה שמגיעה כל יום באמצע הלילה.
ככה יוצא שאני, הדודה הרווקה המשועממת בת ה-28 מבלה עם גלי
כמעט את כל הזמן הפנוי שיש לי, ואין לכם מושג עד כמה הוא רב.
בקיצור, באותו בוקר שנסענו לשדה התעופה, גלי לא הפסיקה לבכות.
האמת, אין לי מושג למה היא בכתה, הרי היא עומדת לראות את אבא
שלה, והוא לא איזה בנאדם רע או משהו, הוא אבא שלה, אבל גלי לא
הפסיקה לבכות.
היינו כבר רבע שעה נסיעה מלוד, כמעט הגענו. גלי עדיין צורחת
וכל הפרצוף שלה מלא דמעות. הצבעתי לה על מטוס שעמד לנחות,
ואמרתי שזה בטח אבא שלה נוחת עכשיו. גלי השתתקה וחייכה. מאותו
יום היא התחילה לספור מטוסים, כל פעם שמשהו מציק לה היא מרימה
את הראש ומחפשת מטוסים, אם היא מוצאת, היא נרגעת. אם באותו רגע
היא לא רואה מטוס, היא ממשיכה לבכות עד שהיא רואה אותו.
אף פעם לא הבנתי את גלי, אני לא מצליחה להבין מה יש במטוסים
שמצליח להרגיע אותה כל פעם מחדש... 74 מטוסים שאף פעם לא אכזבו
אותה, גרמו לה להרגיש טוב.
לגלי יש איזה בן דוד נודניק שהיא לא סובלת. הוא תמיד משוויץ
שלו יש יותר מטוסים, שהוא כבר עקף אותה ושלו יש כבר 76, ואז
גלי מתרגשת מכל שטות שהוא אומר, נעלבת, מתעצבנת ומחפשת מטוסים
כדי להירגע. היא לא מבינה שהיא יכולה לעקוף אותו בקלות אם רק
תסתכל לשמיים ותחפש מטוסים.
תמיד אהבתי אותה, היא ילדה מיוחדת ואני מחכה כבר ליום שבו אני
אוכל לקחת אותה לחוץ לארץ כדי שתוכל לטוס במטוס אמיתי, ולא רק
להסתכל על אחד.

זה הזמן לספר קצת על עצמי. אני בת 28, חישוב מהיר יראה לכם
שנולדתי ב-1974, לשני הורים מאוד מוצלחים, רופאת שיניים ועורך
דין מקצועי ועשיר, ובגלל זה כולם ציפו ממני לגדולה, להיות
רופאה או שופטת מינימום. אחותי, אמא של גלי להלן, קטנה ממני
בשנתיים, אז מן הסתם שהיא נולדה ב-1976, ולמרות גילה הצעיר,
היא מנהלת משפחה למופת, יש לה בעל מקסים ועשיר, ילדה מתוקה
וחכמה, תואר בתקשורת ועבודה מכובדת. עכשיו אולי קל לכם להבין
למה כולם ציפו שאני אהיה מושלמת כמו שאר המשפחה שלי, אבל במקום
זאת, יצאתי רווקה בת 28, שאת רוב חייה מבלה באכילה מול
הטלוויזיה ושתיית משקאות חריפים כדי להקל על הכאב, סטייל
ברידג'יט ג'ונס. אני עובדת בתור קופאית בקלאב מרקט, "יש לך
כרטיס חבר מועדון?" כזאת, רק בלי המבטא. אז בעצם, כל חיי
מוקדשים לגלי, למשפחה הנפלאה והמושלמת שלי ולאוכל... לא פלא
שכבר שנתיים וחצי לא שכבתי עם מישהו. האחרון שלי היה גידי,
מנהל שירות לקוחות בקלאב מרקט, איש גבוה ושעיר שאין לי מושג מה
מצאתי בו באותו לילה... כנראה שזה היה אותו רגע של יאוש.
אחרי שהוא הלך הרגשתי על הפנים, תהרגו אותי למה הוא גרם לי
להרגיש כל כך רע עם עצמי, אבל רציתי גם איזו תרופת פלא כמו שיש
לגלי, שתקל על הכאב שהיה באותו ערב, משהו כמו מטוס עם דגל
ישראל מאחור.

גלי סופרת מטוסים
כמו הבן דוד הנודניק שלה

אני סופרת את השנים שלי לחיות. יש לי איידס, כבר שנתיים וחצי.