"ברוך הבא, אדרבא, מרחבא, אהלן וסהלן, שלום וברכה" אמר לי
פקיד הקבלה של החיזבאללה כשביקשתי חדר במלון מיליון
הדולר(מסומנים, מחר ילבינו אותם).
עניתי לו "יש חדר או אין חדר?"
"שניה, חמיד!!!!" נער-איש ללא גיל מדויק שבעיני נראה בין
הגילאים 15-25 רץ לעברנו כמו משוגע.
"מה אתה רוצה?" שאל במבטא ערבי חזק.
"כמה חדרים נותרו לנו?"
"וואלה תפסת אותי עכשיו בדיוק גמרתי לפנות את החדר הפנוי
האחרון שנשאר" ואכן שמתי לב פתאום שלצידו עמדה עגלה עם סחבות
וסמרטוטים כשבסחבות ובתחתית שלט צבע אדום חזק.
"יופי, ואין שום הזמנות לחדר הזה?"
"לא"
"תודה חמיד" והנ"ל רץ כמוכה אמוק אל המעלית.
"טוב אז יש לי בשבילכם חדר"
"חדר טוב?" לא שכחה אורית לשאול.
"טוב, רע, העיקר ישנים, קמים, משלמים, עוזבים" ענה באדישות
מוחלטת הפקיד.
"טוב נו, בסדר"
הלכנו למעלית, אני גורר את המזוודות ואורית מסדרת את שיערה "נו
כבר, כמה זמן לוקח לך?" שאלה כשבראשי חלפה בעליזות המחשבה על
זריקת המזוודות מהחלון ברגע שנגיע לחדר.
הנה, חדר 314.
"הגענו!" פלטה בעליזות אורית ורצה למקלחת כשתיק האיפור על
ידה.
"אני אתארגן לי פה קצת ואתה בינתיים תפרוק את המזוודות, בסדר
ממוש?"
"טוב ממוש" ובתנועה בלתי רצונית הרמתי את המזוודות והתקדמתי
לעבר המרפסת.
"תשלוט בעצמך, רק עוד 2 ימים וה"חופשה" הזאת נגמרת" חשבתי
לעצמי והתחלתי לפרוק באי רצון מוחלט את המזוודות.
לאחר שעה הפוסטמה(אוי סליחה אורית באמת שלא התכוונתי) יצאה
מהמקלחת.
"נו אז מתי מחסלים את הערבי המסריח?" שאלה.
"צריך לחכות ללילה את יודעת, ואז נחכה בלובי עד שלא יהיו
אנשים, נדפוק לו בומבה בראש, נגרור אותו לחדר, ושם נהרוג
אותו." אמרתי.
התוכנית היתה מאוד פשוטה, ואורית, השותפה המגעילולה שלי
שהתעקשה להראות כאילו היא אשתי גם כשאנחנו לגמרי לבד, לא יכלה
לחכות עד שנהרוג את פקיד הקבלה. לא שאנחנו יודעים במה הוא חטא,
או למה חשוב להרוג דווקא אותו, אבל עם הוראות לא מתווכחים,
העובדה שזה היה מלון כיסוי ל"ערבים המסריחים" היתה ברורה והדם
שראיתי בעגלה של חמיד הספיק לי בתור ממריץ להרוג את פקיד הקבלה
תמים המראה.
הלילה ירד, והשעה היתה 01:00 כשאני ואורית ירדנו ללובי.
ישבנו שם רבע שעה, הפקיד בקושי הבחין בנו, ואנחנו כבר התכוננו
להתחיל במהלך, כשלפתע הערבי הכי שמן והכי מפחיד שראיתי בחיים
נכנס למלון כמו דון קורליאונה, מחויט בטוקסידו מהודר ולצידו
עוד שני ערבים מפחידים ושמנים.
לצידי אורית כבר הוציאה את אקדחה מנרתיקו.
"מה את עושה?" לחשתי לה.
"זה ברור שהוא האחראי פה, אנחנו נעשה טובה גדולה למדינה כשנחסל
את החרא הזה, הרי אתה ואני יודעים שפקיד הקבלה הוא סתם עוד אחד
שהמטרה להרגו היא רק להרגיז את אחד מהראשים כמו זה". האמת
שלרגע אחד היא שיכנעה אותי(חתיכת נאום היא דפקה) אבל אז חושי
החייל-הטוב-שממלא-פקודות-ולא-שואל-שאלות חזרו אלי.
"אין לך מושג מה יקרה אם נהרוג אותו, את לא יכולה לדעת איזה
רצף של אירועים יקרה מחיסולו." מאוחר מדי, אורית כבר נכנסה
לטראנס והמהלך כבר התחיל.
אורית נעמדה על רגליה צעקה משהו שנשמע כמו "תמותו כולכם ערבים
מסריחים!" והכדורים התחילו להתעופף כשאני כבר מזמן מתחת לשולחן
מנסה להימנע משום נזק רציני(או שזה סתם אינסטינקט של פחדנות).
20 שניות לאחר מכן אורית, השמן, ואחד מעוזריו היו מוטלים על
הרצפה מתים ושומר הראש היחיד שנשאר קרא לי(במבטא ערבי כבד איך
לא?) "קום יא פחדן" קמתי, עם אקדח שלוף "אמא ש'ך פחדנית"
וחוררתי בו 3 יריות. אחרי זה פניתי אל פקיד הקבלה שכבר הוציא
אקדח ויריתי בו את שאר המחסנית שלי.
"צ'או אורית, מצטער על הכול אבל את הבאת את זה על עצמך" חבל
שזה נגמר ככה אבל כנראה באמת אף פעם לא חיבבתי את הכלבה
השחצנית הזאת.
נכנסתי לאוטו והתחלתי להתניע, מחשבה-החלטה עלתה במוחי "פעם
הבאה שאני נוסע לדרום זה לחופשה! ופעם הבאה שאני אירה בערבי זה
יהיה במדים ירוקים, אין ספק, אני פרשתי" וכך עשיתי את דרכי
בחזרה לתל אביב, בלי אורית, בלי משימות, רק אני וההונדה.