כל חייו של דור היו מורכבים רק מבחירות גרועות.
הוא התחיל ברגל הלא נכונה כשקם להוליד את עצמו חודש אחד מוקדם
יותר, וכל הסגל הרפואי שנכח במקום חשב שהוא יהיה אוטיסט כשיהיה
גדול. זה הסתיים בכך שבהיותו בן ארבעים, לקח את הפניה הלא
נכונה לתוך רחוב חד סטרי תוך התעלמות מוחלטת מהשלט שאמר
שהכיוון שלו היה לא נכון בעליל, והכיוון של המשאית שמולו כנראה
כן.
הוא מת, תוך כדי שהוא מנסה להחליט לאן כדאי לו ללכת, גהינום או
גן עדן, כי בגהינום בטח יש יותר כוסיות, וגן עדן זה בטח מקום
משמים ודבילי, עם זקנות שמנגנות על כלי נגינה ישנים וארורים
מוזיקה קלאסית שכל אחד מכיר בעל פה, ופרות שמסתובבות ולועסות
עשב נצחי או משהו כזה.
הוא ראה את האור הרגיל, עלה את העלייה הרגילה, ולבסוף הגיע
לחדר נורמלי לחלוטין, שכלל שולחן קבלה עם פעמון כמו של מלון
שמאחוריו לא היה אף אחד, וכסא אחד ממול הדלפק. הוא קרב לשולחן
וצלצל בפעמון. "רק רגע," ענה קול מאחורי הקיר, "שב בכיסא, מיד
אתפנה אלייך."
דור הלך להתיישב בכיסא, ואיך שהתיישב, הגיחה דמות מאחורי הקיר,
דמות שלא היו לה תווי פנים מסוימים, "סתם, דמות," חשב דור.
"עכשיו תיאלץ לבחור בין גהינום לגן עדן," אמרה הדמות. "מחובתי
להזכיר לך שהגהינום מורכב מעינויים נצחיים, כן, כמו בסיפורים,
ושבגן עדן תמצא את האושר הנצחי והטהור." "אז," אמר דור, "איזו
מן בחירה זו? למה נראה לך ש.." הדמות קטעה אותו, "עוד מחובתי
להזכירך," התחילה הדמות להגיד בקול מרעים, ודור נרעד, "שלבני
האדם יש מצפון." דור פער את עיניו. "מצפון?" מלמל לעצמו.
הדמות נעלמה מאחוריי הקיר, ומסך הקרנות התגלגל מלמעלה, וייצב
את עצמו מול דור. הסרט התחיל.

"בחירות", היה כתוב, ואז נראתה תמונה. דור בתוך הרחם, זז,
מתפתל, בועט. מבחוץ נראתה אימו זעה מכאבים במושב האחורי של
איזו מכונית. "עוד לא הזמן!" היא צווחה, אבל אביו של דור המשיך
לנסוע לכיוון בית החולים. התמונה קפצה לרגע, ואז נראתה תמונה
מאחרי הלידה, בה היה אפשר לראות את אימו של דור בוכה על מיטה
מגואלת בדם, ואת הרופאים בוחנים את דור מקרוב, ומנענעים בראשם
לאות הבעת אבל מסוימת. "אבל יצאתי בסדר!" צווח דור המת בעודו
מסתכל על הסרט, "הכל היה בסדר בסוף!"
תמונות נוספות של אימו במיטת הדם, בוכה וצועקת לעזרה, ועוד
תמונות של אביו של דור, מעולף על הרצפה הירוקה של בית החולים.

התמונה קפצה, והנה דור בגן, מחלק את הסוכריות שאמא הביאה לו
לכל ילדי הגן, כמו שהיא ביקשה ממנו.
דור המת החל מחייך.
בסרט, דורית המכוערת הגיעה והושיטה את ידה לקבל סוכרייה. דור
הקטן עשה לה פרצוף חמוץ, קירב את הסוכריות לגופו, הרים קצת חול
וזרק עליה. זה נכנס לה לעיניים, והיא רצה במעגלים, מנופפת
בזרועותיה, עד שלסוף נתקעה בעמוד, ונפלה, לופתת את בטנה הכואבת
ובוכה. דור הוביל לבסוף את כל הילדים למעגל סביבה והם צחקו
והצביעו.
התמונה קפצה, ועכשיו ראו את דורית המכוערת הולכת הביתה, דם
בברכיה, מחזיקה את הבטן שלה, ממררת בבכי, מרימה אבנים וזורקת
על גורי חתולים קטנים מרוב זעם ועלבון. אז נראה קלוז אפ על אחד
החתולים, גור שחור וקטן עם כתם לבן מסביב לעינו השמאלית.
"פנדה!" צעק דור המת, "פנדה שלי!" בהילוך איטי, דור המת ראה את
האבן של דורית פוגעת לו בעין המוקפת לבן, ראה איך היא נכנסת
לתוך מוחו של פנדה, הורגת אותו במקום. דור המת החל לדמוע.
התמונה קפצה, והנה דור ביסודי, מחופש לקאובוי בפורים, יורה
באקדח הקפצונים שלו לכל עבר. והנה דור נותן את אוזני ההמן שלו
לענבל, הילדה הכי יפה בכיתה. התמונה זזה לצד, שם ראו את סאשה,
הילדה הרוסייה היפה, מסתכלת ביגון שהולך ומתגבר על דור ועל
ענבל, דמעה נוזלת מעינה, ולבסוף היא קופצת ממקומה ורצה החוצה,
זועקת משהו ברוסית. וכשחזרה התמונה לכיתה, דור החל צועק
ג'יבריש גרוע ברוסית וצוחק, וכל הכיתה צחקה, אפילו ענבל.
התמונה קפצה, והנה דור בסוף יום התחפושות בבית הספר היסודי,
מצית בגפרורים את החממה של רון החממן המשוגע, שאף פעם לא צעק
על אף אחד והדבר שהכי אהב לעשות הוא תה לאורחים בחממה שלו.
התמונה קפצה, והנה החממה שרופה כולה, מעלה עשן בגשם הצפוני,
ורון על ברכיו, בוכה, דופק על האדמה עם אגרופיו הקמוצים, ואחר
תולש את הפרחים הנותרים בזעם שהולך ומתגבר, דמעותיו ניתזות
לצדדים עם כל תנועה חדה שהוא עושה.
דור המת שתק.
התמונה קפצה, והנה דור בתיכון, מציץ דרך חרך בדלת לכיתה
החשוכה, שם נמצאת המורה ללשון, מתרגלת לשון עם המורה לאנגלית,
שמתרגל את ידיו על שדיה, והנה הוא פותח את הדלת, בלי שישימו
לב, והנה המנהלת מתנהלת במעלה המסדרון.
התמונה קפצה, כל התלמידים עומדים ברחבה וצוחקים ומצביעים, בעוד
שני המורים עוזבים את בית הספר, ראשיהם מורכנים, נכנסים
למכוניתה של המורה ונוסעים משם. כשקפצה התמונה שוב, נראו שני
המורים אחרי תאונת הדרכים שעברו חמישה קילומטרים משם, שוכבים
על הכביש, מחובקים חזק, מתבוססים בדמם שלהם.
התמונה קפצה, והנה דור מדבר בטלפון עם דורין, הנערה מבית הספר
השכן, ממלמל לה מילות אהבה, בעוד חברתו נמצאת בצרפת, מבצעת
באנג'י ממנוף. "אני אוהב אותך," אמר דור לדורין, בעוד החבל
נקרע על חברתו שבצרפת, משלח אותה שלוש מאות מטר לתוך הנהר
הרדוד, צורחת מהנאה, אינה מודעת למותה הקרב, ולבסוף נודמת.
והנה דור מחבק את דורין בהלוויתה, שניהם בוכים, לבושים שחור,
ואמה של חברתו המתה משליכה עליו מבטה, מבוישת, נבוכה, זועמת.
והנה דור ודורין פושטים את בגדיהם השחורים ועושים אהבה מול
תמונתה של חברתו מצרפת, בחדרו אפוף ניחוחות הקטורת שהציב
במיוחד בשביל דורין, ושניהם מחייכים. ובעוד היא גונחת, ידה
קפצה בעווית והפילה את התמונה של החברה מצרפת לתוך תנור הסליל,
וזו נשרפה כליל.
דור המת החל דומע בשנית.
התמונה קפצה, והנה דור בצבא, טייס אמיץ, מנסה להחליט על איזו
מבין מטרותיו הוא משליך את הפצצה. ובמקום להשליכה על ביתו של
רב המחבלים מהחמאס, שהיה בבית באותה עת, הוא משליך את הפצצה על
ביתה של משפחה בת ארבע עשרה נפשות, קוטל את כולם במקום, חוץ
מהילדה הקטנה ביותר, שנידונה מעתה לשוטט ברחובות עד שתגווע
ברעב, וכשהתמונה קופצת, רואים את גופתה הקטנה שוכבת ברחוב מוצף
הביוב, ללא רוח חיים, עכברושים בגודל כלבים קטנים מכרסמים את
ידיה ורגליה. רסיס מהפצצה נחת על חומר הנפץ הפלסטי במרתפו של
רב המחבלים ופוצץ אותו על תושביו, וכשקפצה התמונה, דור קיבל את
אות הגבורה.
התמונות החלו לקפוץ בזו אחר זו, באחת נראה דור יושב מול שני
טפסי עבודה, כבאות או מנהל חשבונות, עוצם את עיניו ובוחר
באקראי. הוא בחר במנהל חשבונות, ותמונות ריצדו עכשיו על המסך,
בתים נשרפים על תינוקות, חדר נשרף בו אמא ובתה מצטופפות בפינה,
בוכות, מבועתות, ובניין בית אבות מתמוטט מכובד האש שבתוכו,
הורג חיים את כל תושביו הגריאטריים, וגם את אלה שלא.
התמונה קפצה שוב, הראתה את רצף האירועים הבלתי אפשרי, הבלתי
נתפס, שהחל כשדור הילך ברחוב ובעט באבן על גור כלבים קטן,
והסתיים בנפילת בנייני התאומים בניו יורק, כעבור יומיים.
התמונה קפצה שוב, והראתה את דור יושב ליד סבתו על ערש דווי,
והיא מפצירה בו שיקשיב לסיפוריה על השואה, שאף אחד לא יזכור אם
היא לא תספר, שהיא רוצה שייזכרו, והוא אומר לה שידחו את זה
למחר, ותירץ לה איזה תירוץ עלוב, שלא הצליח לו במעט לערפל את
העובדה שדור לא רצה להרוס את מצב רוחו הטוב שנפל עליו באותו
היום עם סיפורי שואה מחלחלים. התמונה קפצה, ודור המת חזה במותה
של סבתו, שעתיים לאחר מכן, חטפה התקף לב קטלני בעודה בוכה על
מר גורלה. דור המת החל בוכה.
התמונה קפצה שוב, ועכשיו דור הכמעט מת נכנס לרחוב חד סטרי ישר
אל מול משאית דיזל ענקית, זו סטתה ממסלולה, דרסה ארבעה אנשים
על השביל ונתקעה במדרגות החירום, והנהג עף דרך השמשה הקדמית
ונגרר על הכביש משך מאה ועשרים מטר, משאיר את איבריו הפנימיים
מאחוריו. התמונה הבאה הראתה את משפחתו של נהג המשאית, חותמת
בלשכת האבטלה, האימא עם בגדים קרועים ובלויים, מחזיקה את חמשת
ילדיה בידיהם. בתמונה הבאה נראה דור עצמו, לאחר שנכנס בעמוד
ודפק את ראשו בהגה ונפטר. הוא העיף את זכוכיות שמשתו הקדמית
קדימה, ואלה חתכו דרך בשר פניה של מלכת הכיתה בבית ספר תיכון
ט' גמליאלי, והשאירו אותה שוכבת וצורחת, לא מכירה את עצמה,
בבית חולים שנראה מנוכר כל כך.
המסך נהיה שחור, התגלגל חזרה למעלה, והחדר נדם, נשמע שקט למרות
בכיו החרישי של דור.
ה"סתם דמות" נכנסה לחדר, הגיחה בשנית מאחורי הקיר.
"נו?" שאלה, "מה בחרת?"
דור הביט בה, עיניו פעורות ודומעות. "גהינום." אמר.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"זה מה שמגיע לי." אמר דור והחל בוכה ביתר שאת.

אלפיים שנה לאחר מכן, בעודו מעונה עד סף הכאב ומעבר לו במכונת
המסמרים והברגים המוחית שבמדור שמונה בגהינום רבתי, דור עדיין
לא התחרט.
מגיע לו.