מה אני אמור להרגיש, איך אני אמור להגיב? איך אמור אב שבנו
האהוב, היחיד מתחיל להתפרק לו מול העיינים. וכשאני אומר להתפרק
אני מתכוון לזה במלוא המשמעות המילולית.
אני זוכר איך קיבלתי טלפון למשרד מאשתי,  אני זוכר את הקול
שלה, ושלא הייתי מסוגל להבין דבר אחד מכל מה שהיא אמרה. רק
ידעתי שזה רע רע מאוד, ושהם הולכים לבית החולים.
כשאני הגעתי לשם, הבן שלי היה בחדר ניתוחים, הרופאים בדיוק
הסירו מגופו את הזרועה שלו שנשרה כמעט במלואה. שום דם, דום
כאב, האברים שלו פשוט החלו נושרים אחד אחד.
בתחילה הדבר היחיד שהיה לי זה בכי. בכי שונה מכל בכי שיצא מפי
אי- פעם. זו הפעם הראשונה , שהבכי שלי נבע ממישהו שבאמת איכפת
לי, היצור יחיד שאני באמת אוהב בעולם המחורבן הזה. והנה הוא מת
לו מול העיינים שלי, ועוד בכזו צורה איומה.
חיפסתי נחמה בזרועות אשתי, אך כלום ,איזו נחמה מוצאים בחיק
מישהי שנוח לחיות איתה. איזה נחמה ניתן למצא לדבר כזה.
ישבתי שם לצד אישתי למשך שעתיים. שניננו בוכים בכי תמרורים.
מצטערים שזה לא אנחנו שהתחלנו להתפרק , אלא הוא. לבסוף כל
הדמעות בעייני התיבשו. לא נשאר לי יותר מה לבכות. הפה התקשה,
ואז , רק אז התחלתי חושב. הלכתי לרופאים, שואל עם הם אולי
יודעים מה יש לו למסכן שלי, איזו מחלה איומה תקפה אותו. אך להם
לא היה שמץ של מוסג. כאשר ביקשתי להיות איתו בשעותיו האחרונות,
הם התנצלו ואמרו לי כי הוא בבידוד , למקרה ואותה מחלה היא
מדבייקת.
באיזה כעס התרצתי. התחלתי מרים כיסאות זורק אותם. מקלל את צוות
האובדים, את אלוהים על מה שהוא הטיל עליי, על הבן שלי, על
העולם המחורבן הזה. שלושה אחים קפצו עליי, מנסים להשטלת עליי.
שברתי לאחד מאותם בני-זונות, את היד. אך אז הם כולם עליי, איזה
סיכוי היה לי. הדבר האחרון שאני זוכר הוא שהכל החל מטשטש, ואז
שחור.
קמתי כמה שעות אחריי זה, אשתי נראתה כמו גוויה עלובה ומסכנה.
בחוץ כבר החשיך. היא לא בכתה יותר. סביבי היה רק אור פלרסן
ודממה, דממה שעוד תהפוך להיות כה רועמת עד שאני אשתגע לגמרי.
"מה קרה" שאלתי אותה. היא הרימה לעברי את מבטה, מבט של יאוש.
"הסיבה היחידה שאתה עדיין לא בכלא, היא תודות לשוטר הטוב ההוא.
מה נכנס לך לראש. עכשיו הבן שלך צריך אותך יותר מכל, ואתה
מתחרפן ככה? אלוהים ישמור...." היא אמרה והפשילה שוב את מבטה.
נזכרתי באותה התפרצות של כעס.  " אני מצטער" אמרתי " השפיות
פשוט ברחה לי פתאום." אמרתי , שתקתי. חיקיתי לתגובה. היא לא
הגיעה. " איפה הוא?" אמרתי לבסוף, מביט סביבי. נחסף לראשונה
לחדר בו הייתי. חדר ריק עם מיטה ריקה, הכל חשוך.
האישה שוב החלה בוכה, הפעם בכי שקט ומאופק . היא הושיטה את
זרועה קדימה, מצביעה לעבר המיטה הרייקה. עקבתי אחריי האצבע
שלה, אך לא ראיתי דבר . " מה אישה? דברי!" אמרתי בכעס, מרגיש
את סלבנותי פוקעת.
"שם על הכרית" היא אמרה והשתפחה לה לתוך ידיה, נותת לבכי להציף
אותה חזרה פנימה לעולם הפרטי שלה.
הבטתי טוב יותר למיטה הרייקה, ושם על הכרית היה מונח הראש של
ה-ב-ן-!!! שלי?
הוא קם בקפיצה . קול צעקה יצא מגרונו. העולם הזדעזע ממקומו.
הכיסא נשמט על הריצפה ונשבר. "מהההההההה!!!!!!!הוא מת!!!" הוא
צעק וקרע את חולצתו- הכפתורים הועפו לכל פינות החדר." איך זה
???"
אישתו מיהרה לקום , מנסה לתפוס בו " הוא לא מת, הוא לא מת, הוא
לא מת" היא צעקה שוב ושוב לתוך עוזנו עד שלאט לאט נרגעתי. " מה
אמרת?" שאלתי אותה,
"הוא עדיין חיי?" . היא נעיענע בראש לחיוב. עזבתי אותה עומדת
שם  ורחתי מעל המיטה, מביט בראשו של בני, ראש חסר פה, חסר שער,
אף אוזניים. כלום רק זוג עיינים עצומות, העומדות לנשור להם
מתישהון בעתיד.
עייני , אשר חשתי כי התיבשו החלו שוב לדמוע, ואז בחצי לחישה
שאלתי " הוא חיי? איך הוא יכול לחיות, אין- אין... אין לו
לב..."
"הרופאים לא מבינים זאת" אישתי ענתה " אנשים מדברים פה על נס,
אחד הרופאים אפילו אמר שהוא חוזר בתשובה." היא שתקה לרגע "
בחוץ ,בחוץ ישנם עשרות חרדיים מתפללים, הם כולם בטוחים כי
אלוהים התערב, כי הוא מנסה לומר משהו. מישהו אפילו דיבר על כך
שהוא אולי היה המשיח, ואנחנו קילקלנו אותו..." היא החלה בוכה.
כל אותו הזמן אני הייתי מרוכז בדבר אחד בעייניו העצומות של
בני.
איך זה יתכן, חזרתי וחשבתי לעצמי, נותן לכל דמעותיי לצאת מהגוף
מיבש שוב את שקי הדמעות שלי, נותן להם להתקשות ולהיסדק, עד
שלבסוף הם פשוט נשברו.
                                                     

השעה הייתה 2:34 כשיאצתי מהחדר לנסות לנשום קצת מציאות. עברה
בדיוק שעה מאז שבני התעורר, מאז שראשו התגלגל לאורך המיטה, מאז
שהוא הבין כי כל מה שנשאר לו זה ראש. יכלתי לראות בעיניו את
ההבנה הזו, יכלתי לראות את הכאב שהוא חש, את ההבנה של המציאות
החדשה שלפתע תקפה אותו. לא יכלתי עם זה.  הוא לא יכול לדבר,
הוא לא יכול לשמוע אותי. עיניו כואבות ואישתי כמו פוסטמה מלטפת
אותו כל הזמן. אני מכיר אותו ! אני יודע שזה למה שיזיז לו את
הביצה ה...
"לעזזל!" לחששתי הצעקה לעצמי. והבטתי לאחור לבני חסר הגוף,
השוכב במיטה. באותו רגע כל תחושותי השתנו.   עיניו כבר לא הראו
כאב, היה בהם רביב של אושר, אושר עליאי, כמו בפעם ההיא שהלכתי
לזונה הזו ודפקתי אותה בתחת בכזו עוצמה, עד שירד לה דם. כזה
מבט היה לו בעיינים, הייתי מאושר, לא הבנתי מה קרה. הבטתי
סביבי מנסה להבין, מה גרם לו לכזה אושר, כשראיתי כי האחות
שעברה מולי החליקה על הריצפה ודפקה את הראש שלה על הכיסא.
ראיתי אותה בוכה בשקט. הבטתי שוב לצד השני, חזרה על בני.
"אלוהים ישמור, הוא מאושר" הוא העביר עוד מספר פעמים מבטים בין
האחות לבנו. דמעות כבר לא היו לו, אך טיפות זיעה החלו נוצרים
על מיצחו. כמעט כנגד רצונו הוא צעד קדימה על עבר האחות, מתקופף
לידה, דואג לא להסתיר אותה, כדי שלא יסתיר דבר, בכל עדין ומצעט
מטורף הוא שאל " הכל בסדר". האחות הרימה את ראשה, האב הביט
לאחור בפעם האחורה, ואז הוא שלח את ידיו אל מעבר לגבול. יד אחד
גדולה ומזיעה, מונחת לפני פייה של האחות. היד השניה תופסת
בחוזקה בצווארה .
היא התפתלה, מנסה לברוח מאחיזתו. דמעותיה נזפו על כף ידו,
טיפות הזיעה שלו חדרו לעיניו, שרפו בהן. היא ניסתה לצרוח,
להילחם, אך הקרב היה אבוד. עייני האב עברו ממבט לתוך נשמת
האחור לבמט לתוך נשמת בנו. הוא קראה את בנו מגיע לשיא האושר.
הוא ראה אותו מאושר כמו שהוא לא ראה את בנו מאושר מעולם. הוא
ראה את המוות יותר קרוב מאשר איי פעם, ואיתו את הפחד הנוראי של
ההבנה כי האו אכן קיים. האחות  הפסיקה להתפתל, הדמעות הפסיקו
לרדת מעייניה, ובעדינות מירבית האב הוריד אותה חזרה לריצחפה,
משאיר אותה כך באמתע החדר. הוא ליקק את הדמעות שנטפו לידיו,
וחזר והביט בבנו. הוא היה אחרי אותו רגע של חסד, מתחיל
להירגע.
בצעדים כבדים האב החל עושה את דרכו חזרה לחדר של בנו. הוא נפל
בכבדות על המיטה, עצב על פניו. לא מאמין על המעשה אותו הוא
ביצע כרגע, ובטירו,ף כלשהו מודע לויתור על שפיותו, ועל מה
שעומד עכשיו מולו.
הוא ישב שם כמה רגעים בדממה, כאשר אחות נוספת עברה שם ומצאה את
הגופה והחלה צועקת, ואז החלו כל מיני קולות ורעשים, בכי
ודיבורים. וביהניהם, גם המבט על פניו של בנו חזרו להיות כואבים
ועצובים כמו שהיו, יותר כואבים אף ממבט האחות.
האב , מחודע לכשלונו לת לבנו את הסיפוק שזה היה צריך לזמן מספק
, החליט שעליו בכל דרך שהיא לתת לבנון להיות מאושר בזמן שנשאר
למסכן על הכוכב הזה. ובלי לחשוב יותר מידיי האב קם ממקום
מושבו, ניגש לתיק מלא בגדים שחברה של אישתו הביאה להם,רוקן
אותו לריצפה.
או אז אישתו הסתובבה אליו " מה אתה עושה?" היא שאלה, שוכחת
לרגע מהאחות שנמצא מתה במסדרון לידם.
בעלה לא ענה לה . הוא סיים לרוקן את התיק, ניגש למיטה, הרים את
ראש בנו, הביט לתוך עיניו , נשק לפרצופו הרייק, והכניס אותו
לתוך התיק, סוגר את הריץ-ראץ.
"אלוהים ישמור" אשתו צעקה " מה אתה עושה , השתגעת??"
"אני דואג לאושר שלו" בעלה אמר וצעד הישר לכיוונה וכיוון הדלת
.
היא לא ידעה מה לעשות והחלה בוכה" מה אתה עושה השתגעת ??? "
ואז רגע לפני שהוא עבר אותה היא קפצה עליו, מתחילה לשרוט אותו,
מנסה למשוא מידיו את התיק. הוא מצידו העיף אותה על הריצפה במכה
אחת. היא נפלה, ראשה נתקע בריצפה, בכי יוצא מפיה " הצי-לו" היא
לחשה מתוך נסיון לצעוק, והוא עזב לבדו את המחלקה.
                                               


המשך יבוא....