חיטוט בפצעים שלי רק מעמיק אותם. לעומת זאת, חיטוט בפצעים של
דנה מקנה לי עליה שליטה. זונה אני קורא לה כול פעם שהיא מתחילה
לגלות סימנים של מחשבה עצמאית. והיא מאמינה.
לפעמים גם מתגנבת אלי מחשבה עצמאית. דנה מנערת חוצנה ממני
וחושפת אותי במערומי. מייד אני נמלא בחיל ורעדה וממשיך
במדיניות היד הקשה.
השעון הביולוגי של דנה מתנהל על פי השעון שלי. הוא כבר הרגיל
אותה להתעורר בבוקר עשרים רגע לפני. ואם מידי פעם הוא סורח,
אני צורח. היא תרוץ להכין לי את הקפה והחביתה עוד קודם
שחירבנה. כך אני אוהב אותה, לא מחפשת שום טוענה.
אני זוכר כשנפגשנו, היתה צעירה והתחילה לעמוד על דעתה. היה לה
פוטנציאל רב להתקדמות עד שאני נכנסתי לתמונה.
ההחלטה על החתונה שלנו היתה פרי מחשבה תועלתנית. להוציא מראשה
של דנה כול שביב מחשבה על עזיבה. מאז אני באמת יותר נינוח.
קיבעתי את דנה כפונקציה בעלת שורת משימות. ובהתחלה זה לא היה
קל כי הזונה באמת אהבה אותי. בדיעבד אני אומר זאת בבטחון מלא,
אז חשבתי שדנה מנסה ליצור איתי מיזוג סימביוטי כדי לנטרל אותי
מכוחי.
כאמור המיזוג לא צלח, אני המנהל בפועל והיא מבצעת המשימות.
לפחות זה היה כך עד בוקר זה, שעה ,   7:28, שעת קביעת המוות
שלי.
הבוקר החל כמו כול בוקר שגרתי בחמש השנים האחרונות. התעוררתי
בשעה 7:00 בדיוק, עשרים דקות אחרי דנה. שום דבר יוצא דופן לא
נראה באופק פרט לעובדה שאני עומד לקפח את חיי בעוד פחות מחצי
שעה. לו רק ידעתי שתשסף את גרוני עם סכין כהה לחיתוך פשטידות,
הייתי מבקש מדנה שתשים לי סטריכנין בחביתה או ציאניד בקפה.
הבוקר היא לא נטת לי חסד. כנראה שלא הגיע לי. החביתה והקפה,
ארוחתי האחרונה, שהותקנה על-ידי רוצחתי, הוכנו בטוב טעם
ובמסירות הרגילה.גם עיתון הבוקר היה מונח לפני על השולחן עם
הכותרות הרגילות, על עוד שתי נשים שנרצחו בידי בני זוגן. כפי
שאמרתי, שום דבר שהיה יכול לעורר את חשדי.
אכלתי בגרגרנות האופיינית לי וגמעתי הקפה במהירות וסיימתי
בשיהוק וגיהוק מכוונים. גרעפס זה הדבר האחרון שעשיתי בחיי. כי
בין השני לשלישי, שוסף גרוני. ומדוע?. כי שאלתי כמה דקות קודם
לכן אם האוכל כבר מוכן, חתיכת זונה עצלה. או שזה היה בגלל
העיתון המגולגל שהתכתי בראשה מפני שלא התירה אותו מהגומייה
שתפסה אותו.אינני סבור שאלו היו הסיבות המיידיות למותי. הרי
כול בוקר במשך חמש שנים עשיתי פחות או יותר אותו הדבר. לפעמים
קצת יותר, אפילו הרבה יותר. כמו הפעם הזאת שחזרתי מהעבודה ודנה
לא הספיקה להכין לי ארוחה חמה. אמרתי לה שזה מצב המחייב ענישה.
העמדתי אותה עם ידיים רכונות על השיש במטבח, הפשלתי שמלתה
מעלה, השלתי תחתוניה וחבטתי בעכוזה עם כף של מחבת עד שנהיה
מפוספס ואדום. דנה לא הוציאה הגה, רק שילשלה את שמלתה חזרה
וכיסתה על עכוזה האדום מזעם.
איך לעזאזל הייתי אמור לדעת שמסתתרת רוצחת בתוך נפש שסופגת
השפלות ועלבונות בכזו שלוות נפש. אחת כזו שבאבכת רגע חפנה את
ראשי מאחור, באצבע מורה דחקה את סנטרי מעלה והחליקה את הסכין
בתנועה הרמונית לאורך גרוני. האבסורד בכול העניין הוא שמחשבתי
האחרונה היתה, כשאתאושש אעניש אותה באופן שלא נענשה מעולם.
במחשבתי האחרונה דנה היתה ראויה לגהנום עלי אדמות. כאמור מתתי.
היא הצליחה לשלוח אותי לעזאזל. אם לדייק אני כרגע נמצא במימד
ביניים ממתין לפתיחת משפטה. כי זה התיקון שלי בעולם הבא. לדאוג
שרוצחתי תשאר חופשיה.