הכל התחיל כשירון, כן הילד הכי חנון בשכבה, וגם הכי גדול,
ניתקל בי. הייתי בדרך לתא שלי, ופיתאום הוא נתקל בי במהירות
שכזו, עד שהמשקפים שלו כמעט עפו, אבל הוא תפס אותם בקצה האף.
כל הספרים שלי התפזרו לכל עבר, הוא קם התנצל "סליחה", וירד על
ברכו והחל לאסוף את הספרים. ואני שכבר הייתי על ברכי, הבטתי בו
הוא הרים את ראשו והגיש לי את הספרים והביט בי דרך זגוגיות
המשקפים (גם לי יש). מבטינו נפגשו, ובפעם הראשונה ראיתי שיש לו
עניים כחולות. זו השנה השניה שאנו לומדים ביחד, ואף פעם לא
ראיתי שיש לו עניים כחולות, לא סתם כחול, כחול מיוחד, כחול חד,
כחול עמוק, עניים כאלה כמו שיש למורה להיסטוריה, ומאז הוא,
ירון, מביט בי ומחייך בכל פעם שהוא נכנס לכיתה, או רואה אותי
במסדרון.

                                 

           

רוב החברות שלי חושבות שהוא משעמם, גם אני חשבתי כך עד ההתקלות
שלנו אחד בשני. מאז התחלתי לשים לב לאיך הוא מתלבש (טישרט עם
כתוביות מתחכמות וג'ינס משופשפים), איזה נעלים יש לו (נייק
אר), ואפילו מה הוא אוכל לארוחת עשר (חמאת בוטנים ודבש).
                     
                             

 

בשבוע האחרון החלטתי שאני באמת מאוהבת ב"חנן", ושאני חייבת
לעשות עם זה משהו. אז בשעור החופשי ביקשתי ממנו להשאר בכיתה,
הוא נישאר. ושאלתי אותו את שאלת השאלות "רוצה להית חבר
שלי?", באותו רגע באמת הצטערתי שזה בא לי כך אבל שמחתי שזה
יצא.
הוא היה המום ולא הבין מה אני רוצה ממנו. אחרי חמש דקות הוא קם
לקח את התיק שלו ויצא מהכיתה.
לא ראיתי אותו כל אותו היום, "מה עשיתי לו" צעקתי על עצמי.

                           

                                                       
       
בבוקר קמתי חולה, אבל הלכתי לבית הספר (היה לי מבחן בספרות).
בדרך ראיתי אותו נשען על הקיר של הקיוסק מנסה להסתתר ממשהו,
ומעשן סיגריה. התקרבתי ונשענתי על הקיר ממש לידו "אפשר לקבל
ממך סיגריה?" שאלתי.
הוא הביט בי וחייך, שלף מהכיס האחורי של הג'ינס קופסת סגריות
ומצית הוא הוציא סגריה והניח אותה בן שפתי, והדליק אותה.
"נועה" הוא אמר והביט בי "אני רוצה להיות חבר שלך!... כבר
שנתיים אני רוצה להיות חבר שלך, מאז שראיתי אותך. אני מאוהב
בך".
הייתי בשוק, הוצאתי ת'סיגריה מהפה, והוא רכן אליי ונישק אותי
ת'נשיקה הכי מדהמה שהייתה לי.
באותו יום הלכנו לבית הספר יד ביד. :-)