הוא שכב במיטה כאשר מכשירי קשר שונים מונחים לידו, על השידה.
זלדה הגיעה עם מגשון קטן עם רגליים, עליו היה מונח תה חם, מרק
פטריות, מים, ועוגיות חמאה, ובצד בקבוקון קטן.
מאחוריה הגיע גם האנס, מחזיק בידיו עוד 2 מכשירי רדיו, חוץ
מהשלוש שכבר היו מונחים על הרצפה.
סך כל מכשירי התקשורת ליד מיטתו הגיע ל- 13, כאשר כל כמה שניות
היה מבקש מאילגה, שנשארה לידו כל הזמן, להניח את זה שהשתמש בו
זה עתה ולתת לו להקשיב לאחד אחר.
זיגפריד, הרופא, היה נכנס כל שלושת רבעי השעה ומזכיר לו כמה
חמור בעיניו המעשה, ושעליו לנוח במקום לשחק בכל המכשירים.
בתמורה, גידף אותו וירק בפניו. הוא לא אהב שמזלזלים בו,
בכוחותיו, ובודאי שלא בפועלו.
הוא השתדל מאוד שלא להחצין את זה מדי, אבל הוא הרגיש מאוכזב
מאין כמותו. היה ברור לו שאילמלא אילגה, שהייתה שם כל הזמן,
היה מתייפח קצת לעצמו. סוף - סוף, היה זהו הרגע לו חיכה כבר 9
שנים - הפשיטה האחרונה על מקום המחבוא האחרון. אין דבר אותו
הוא רצה יותר מאשר להיות שם - אך בדיוק יומיים לפני נפל למשכב
בגין הצטננות.
הרופא ניסה להסביר לו כמה הוא מזיק לבריאותו כאשר הוא יוצא כל
כך הרבה, ושעליו לשמור על עצמו במקום לצאת לביקורים הבילתי
פוסקים שלו בחורף האירופאי, אך זה היכה בו בגבו כה חזק, עד
שנאלץ להפסיק ולשדל את כל כוחותיו בשביל להימנע מלבכות לידו.
מכשירי הרדיו היו מכוונים על תחנות שונות מארצות שונות - היה
חשוב לו לשמוע כיצד יישמע וייזכר רגע היסטורי זה בעולם. הוא
התעצבן מעט לגלות, אם כי הדבר גרם לו לגאווה לא מעטה, שהתחנות
מלאות במעט מאוד דיבורים ותיאורים, ובהרבה מאוד השמעות חוזרות
של המנון הרייך.
שמונת מכשירי הקשר איפשרו לו לשמוע באופן מדויק ביותר את כל מה
שהתרחש במקום - לא הייתה שום סיבה שבעולם להביא עוד מכשירים -
מספר החיילים כולו היה 8 - הם גילו במשך הזמן שגם מספר זה היה
גבוה מעבר לצרכיהם האמיתיים, ושחמישה או ארבעה יכולים להספיק
בהחלט, אך הוא החליט כי שמונה הוא מספר הרבה יותר מכובד, מלבד
זאת שהיה זה המספר האהוב עליו.
הוא שמע את צעדיהם של החיילים, אשר העבירו לו את תחושת העליצות
שהרגישו ברגעים אלו, ושוב הרגיש את אותה צביטה בליבו. הוא ראה
בזווית עינו את זיגפריד נותן בו מבט חמור, אז הוא הזעיף פנים
ושתק.
ביינתיים נראה שקבוצה די גדולה מעובדי משק הבית התגודדה בחדרו,
כאשר עיניי כולם נעוצות במכשירים ושפת גופם אומרת התרגשות
וציפיה. בימים שתקנם היה גוער בהם - הוא לא אהב כאשר נכנסו
לחדר השינה שלו ללא רשות מפורשת, אך ביום חגיגי שכזה נוכחותם
ועינייהם הדומעות משמחה עודדו אותו, והוא הרשה לעצמו להתעלם
מהם בהנחה שהתנהגות זו היא חד פעמית ולא תחזור על עצמה.
פתאום הפסיקו הצעדים ושום קול לא נשמע מהמכשירים. לאחר שתי
שניות נשמעה לחישה "אני חושב שזה כאן", ומיד בא שאון גדול -
צעקותיהם של החיילים וצרחותיהם ההסטריות שלל היהודונים, בכיים
של התינוקות והילדים, קריאותיהם של האמיצים מביניהם בניסיון
נואש להרגיע את חבריהם, ואפילו קולות שירה של כמה בודדים. נשמע
שהיו שם כ - 28 אנשים. הוא חייך לעצמו בגאווה על יכולתו
המופלאה לאמוד מספרים כה בקלות. מייד לאחר מכן נשמע צרור ארוך
של יריות, שהפסיק אומנם כמעט מיד את הצרחות, אבל המשיך כמעט
ארבע דקות. הוא גיחך לעצמו, מרוצה "הם מתרגשים, הילדים שלי".
בכל הרעש וההתרגשות, אף אחד לא הבחין בעובדה שרק שבעה משמונת
המכשירים השמיעו קול. הרעש הפסיק, והייתה הפוגה מתוחה. אף אחד
בחדר לא זע, ורק אישוניהם התרחבו בעוד הם ממשיכים לבהות
במכשירים.
הוא חטף מכשיר אחד, לפני שהדוקטור המכובד יוכל למנוע זאת ממנו,
ולראשונה זה כל הערב יצר סוף סוף קשר עם החיילים. אין לתאר
במילים כיצד הרגיש כאשר יצאו המילים מפיו "האם זה נגמר? האם הם
כולם - מתים?"
"כמעט..." ענה לו קול מתרגש ומתנשף בעליזות בל תתואר.
"מה זאת אומרת כמעט?!" הוא התפרץ. זאת לא הייתה התשובה לה
ציפה.
עיניי כולם היו נעוצות בו בחשש מה, והם לא שמו לב לחייל החמוש
שעמד עתה בפתחו של החדר, כיוון את נשקו, ושילח כדור בודד היישר
למרכז ראשו של הקנצלר.
"עכשיו" ענה הקול מהמכשיר, כאשר בעקבותיו נשמעה צהלה גדולה
ומשחררת, בעוד ברדיו נשמע המנון הרייך בפעם ה - 27 לערב זה.