אין ביכולתן של מילים לתאר את האושר האוחז בי, בעת שאני מודה
על כך שלא נולדתי בשנת 1920 בעיירה קטנה בפולין, בן רביעי
להורים יהודיים קשי-יום. שהרי לו כך היה, הרי ודאי שהייתי נלקח
על ידי קלגסים לגטו, ומשם למחנה השמדה כזה או אחר, שם הייתי
פוגש מוות חטוף אותו הייתי מקבל בברכה לאחר מנה גדושה של
יסורים. תאמרו, יכולת להתחבא מפני הנאצים אצל אחד משכניך
האיכרים. כיליד פולין הייתי ודאי יכול לומר לכם, כי הסיכוי
שאיכר פולני יהין להחביאני בביתו קטן עד מאוד, למעשה לא קיים
כלל, ביחוד לאחר שרכושה היחיד עלי אדמות של משפחתי- פרה רזת
בשר, היה נמכר בודאי על מנת לכסות את דמי הטיפול באחי, שהיה
ודאי נופל למשכב עם היוודע דבר עלית הנאצים לשלטון בגרמניה.
ואף אם הייתי שורד בדרך לא דרך עד יום שחרור המחנה בידי בעלות
הברית, ודאי הייתי מת מוות מזויע לאחר שקיבתי הלא מורגלת באוכל
היתה מתפקעת, מאחר והרביתי בשתיית מרק אותו ודאי היה מכין חייל
יהודי טוב לב מברית המועצות. ואף אם הייתי שורד את המרק, הרי
עם חזרתי לעיירת הולדתי, היו ודאי שכניי- כן, אותם שכנים
שסירבו להחביאני, ולמעשה ודאי הם אשר הסגירוני לידי הנאצים-
רוגמים אותי באבנים, ומשאירים אותי לאחר מכן לגסוס בשלג. אכן,
מוות אירוני היה מצפה לי בודאי במקרה הלא סביר של שרידת מוראות
מחנה ההשמדה- בין אם חיסול על ידי מרק, ובין אם מוות לא מידי
הנאצים, כי אם דווקא מידי שכניי לשעבר, אשר אימי ודאי השאילה
להם לא פעם ולא פעמיים כוס סוכר או בקבוק חלב.
ולו הייתי שורד את אותו פוגרום-לזכר-הימים-הטובים ועולה לארץ
ישראל, ודאי היה הפלמ"ח מפוצץ את אניית המעפילים עליה הייתי
שוהה, ואני הייתי טובע ללא היסוס. ואם הייתי זוכה להגיע לארץ
ישראל, ודאי הייתי נשלח מיד לקרב על שחרור ירושלים, שם כמובן
הייתי אחד הקורבנות הראשונים מאחר ואי ידיעתי את השפה העברית
היתה מונעת ממני להבין את קריאתו של המפקד: "זהירות, רימון!".
וגם אם הייתי שורד את הקרב על ירושלים ומתאקלם בארץ, ואף אם
הייתי חי עוד שנים ארוכות, הרי היתה יד הזיקנה משיגה אותי
לבסוף, והייתי נקבר בבית קברות מוזנח בפאתי העיר, ועד כה בודאי
היתה מצבתי מחוללת פעמים מספר בידי גורמים שליליים שונים.
אכן, טוב לו לאדם באשר הוא, ובפרט לי, לא להוולד בשנת 1920
בעיירה קטנה בפולין למשפחה יהודית קשת יום בת ארבע נפשות.