[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







י.ב.
/
החדר הלא נכון - חלק 1


חדר החקירות, 16 באפריל, 10:30

"זה לא אני!", אמר ג'יימס.
"13 גופות נמצאו במחסן נטוש ליד הנמל, אתה היחיד ששרדת. או
שאתה הרגת אותם, או שאתה יודע מי עשה את זה,", אמר החוקר
הגבוה, לפחות הוא נראה גבוה מאיפה שג'יימס ישב.
החוקר היה בעל שיער שחור, קצר, עם חולצת טריקו לבנה ומכנסיים
שחורים.
"חשבתי שיהיו לך מדים", אמר.
"אני חוקר, לחוקרים אין מדים", ענה החוקר.
באותו החדר, חדר החקירות בתחנת המשטרה (ג'יימס לא ידע איזו, כי
הוא הגיע חצי מעולף לשם), ג'יימס ישב בכיסא במרכז החדר.
מעליו אור של מנורה שנתלית בדיוק מעליו, במרחק של מטר מראשו.
כך המנורה האירה רק אותו, ושאר החדר היה חשוך.
"כמו בסרטים.. כמו בסרטים..". חשב ג'יימס, בגיחוך.
"על מה אתה מחייך?!", שאל החוקר בתוקפנות.
"שום-דבר." אמר ג'יימס, והפסיק לחייך.
מולו עמד החוקר, חצי גופו התחתון נראה באור המנורה. שאר גופו
ופרצופו, התגלו לפעמים כאשר הוא קירב את פניו אל פניו של
ג'יימס, קולו השתנה, והוא חקר בתוקפניות את ג'יימס.
רוב הזמן הוא פשוט הסתובב מסביב לג'יימס, ושאל שאלות, לפחות
בהתחלה, שלא היו רלוונטיות. בחצי שעה הראשונה, ג'יימס הושאר
לבד בחדר, בלי לדעת מה קורה בעולם החיצוני.
"זו בטח איזה שהיא דרך שהם למדו כדי להתיש אותי". חשב ג'יימס.
ג'יימס הסתכל שמאלה וראה מראה שנמשכת לאורך הקיר כולו עד הדלת,
ומהתקרה עד כמטר מעל הרצפה. "זו בטח מראה חד-כיוונית, ובצד
השני יש עוד חוקרים שמסתכלים עלי, בדיוק עכשיו.", חשב.  "כמו
בסרטים... כמו בסרטים...".
החוקר עדיין המשיך להסתובב סביב ג'יימס.
"איך קוראים לך?" ג'יימס שאל.
"מה?", שאל החוקר המום, כאילו ג'יימס הרגע שאל אותו מתי הוא
יכול ללכת.
"איך קוראים לך? אני רוצה לדעת עם מי אני מדבר", ענה.
"תפסיק להתחמק!", קרא קול מתוך החשיכה.
מתוך החשיכה יצא עוד חוקר, שיער בלונדיני, נמוך, מנקודת מבטו
של ג'יימס, גם לו לא היו מדים.
"13 אנשים מצאו את מותם באותו מחסן, אתה העד היחידי שנשאר חי.
אז תפסיק להתחמק, ולעזאזל, תספר את האמת!".
"13... מזל רע... זה לפחות מה שג'ימי היה אומר".
החוקר השני  שם את ידיו על פניו, לקח נשימה עמוקה, כאילו נמאס
לו כבר מההתחמקויות של ג'יימס. מתחת לידיו הוא התחיל להגיד
"נמאס לי כבר.. -". "מי זה לעזאזל ג'ימי?!", שותפו קטע אותו.
"אהה... הוא.. הוא אחד מהבחורים שמרסלו הביא, הוא היה קצת
מוזר, האמין יותר מידי באמונות תפלות".
"אוקיי, לי נמאס כבר מהשטויות האלה! הוא לא מספר לנו שום-דבר!
אני הולך לשתות קפה ואתה תטפל בו", אמר השותף הבלונדיני, ויצא
מן החדר בכעס.
"השותף שלי לא כל-כך סבלני כמוני, והוא נוטה להתעצבן בקלות, אז
אל תתרגז עליו, ככה הוא מתנהג". - "לא.. זה בסדר, אני לא מרוגז
בכלל, אני לא מהאנשים האלה שמתרגזים בקלות, אני מבין אותו.. אם
אני הייתי במקומו אני הייתי כבר מחטיף לעצמי איזה אגרוף...".
"אעשה אתך עסק," אמר החוקר, "אתה תספר איך הגעת לאותו מחסן
נטוש, ואני אספר לשופט על איך ששיתפת פעולה בחקירה, והוא יוכל
להקל על העונש שלך".
"אבל תספר את כל הסיפור, ורק את האמת!". "איך זה נשמע לך?".
"טוב, אני אספר את מה שהביא אותי לשם, לפי מה שאני יודע..",
ג'יימס ענה.
"אבל רק את האמת!", - "בסדר, בסדר, אל תדאג".

"הכל התחיל שמרסלו, טוני מרסלו, התקשר אלי, בקשר לעבודה שיש לו
בשבילי, הוא אמר שזה ייקח כמה ימים, וזה ישתלם לי". החוקר
הסתכל מופתע בג'יימס.
"אתה מכיר אותו?", שאל ג'יימס. - "אני... כן.. המשטרה מנסה
לתפוס אותו שנים, אבל אף-פעם אין מספיק הוכחות.. עכשיו אנחנו
נתפוס אותו...".
"בכל מקרה, הוא אמר לי שיש פגישה אתו ועם עוד כמה אנשים שהוא
שכר בשביל העבודה הזאת מחר ב8:30-".


דאנקן דונאטס, 30 במרץ, 8:34

ג'יימס הגיע לשם, הסתכל מסביב וחיפש את מרסלו..
אתו היו עוד 4 אנשים, אחד גדול, גבוה, קשוח, לא שמן כל-כך, אבל
נראה חזק ומפחיד. היה לו מעיל ומכנסיים שחורים ומשקפי שמש
שחורים כמו לשומר ראש, שתרמו למראה הקשוח שלו.
השני היה לטיני, שניסה להיראות קשוח, הוא נראה לחוץ, או
פרנואיד, או אפילו שניהם...  היה קשה לדעת. הוא הזיז את ראשו
לצדדים כל הזמן בתנועות חדות. הוא בחן את הסביבה, בדק שאף-אחד
לא עוקב אחריהם, או משגיח עליהם באופן חשוד. שערו הבריק באור
הפלורוסנט של החנות, כנראה מרוב הכמויות הענקיות של השמן שהוא
שם בשיער שלו. היה לו שיער שהגיע בערך עד הכתפיים, רק שהוא אסף
אותו בגומייה.
האיש השלישי שישב שם, היה רזה מאוד, והיה אפשר לראות שהוא מוזר
רק מהתבוננות בו.
היה לו שפם קטן ומוזר, הוא כיווץ את עיניו, כאילו יש שמש
שמסנוורת אותו, והוא כל הזמן מצמץ.
הרביעי היה היפי עם שיער ארוך, לדעתו של ג'יימס. היה לו שיער
ארוך מטולטל, היה לו סרט קשור מסביב לראשו. הוא אכל דונאט
מצופה שוקולד, עם סוכריות מפוזרות עליו.
היו לו משקפיים כחולות ועגולות. מאותו הסוג שאתה יכול לראות את
העיניים של מי שמרכיב אותם.
"כמו היפי... בדיוק כמו היפי...", חשב ג'יימס וחייך.
"איזה חבורה של טיפוסים מוזרים מרסלו החליט לשכור לעצמו...",
חשב.
ג'יימס התקרב לשולחן של מרסלו, שם את ידו על כתפו השמאלית של
מרסלו, ואמר: "מה נשמע?". מרסלו, מבוהל, הסתובב במהירות אחורה,
ואמר, "לעזאזל, הפחדת אותי ג'יימס, תעשה את זה עוד פעם אחת
ואני הורג אותך," אמר וחייך.  הוא קם, חיבק את ג'יימס, "מה
נשמע ג'יימס? הכל בסדר? שמעתי שאתה לחוץ בכסף, אז העבודה הזאת
תשתלם לך".
"כן.. קשה להשיג כסף בזמן האחרון... נו.. אז כדאי שהעבודה הזאת
תשתלם לי כמו שאמרת!", אמר ג'יימס. "היא תשתלם לך, אל תדאג, שב
ואני אסביר לך הכל.", אמר מרסלו והצביע לכיוון המקום היחידי
שנשאר, ליד ההיפי. "טוב... הוא הנורמלי מבין החבורה, אז עדיף
לשבת לידו מאשר לשבת ליד אחד מהאחרים..", חשב ג'יימס.
"לעזאזל," חשב ג'יימס, "אולי אני מתאים בדיוק לחבורה הזאת..
אמרו לי כבר הרבה פעמים מאז שהייתי ילד שאני מוזר. אני רזה, לא
כל כך רזה כמו האנורקסי שם, אבל רזה. אני גם לפעמים מתנהג מוזר
ומדבר מוזר.. אמרו לי את זה כבר המון פעמים... אפילו אימא שלי
אמרה לי את זה! אני זוכר איך בזמן שאני הייתי מסתגר בחדר שלי
במקום לשחק בחוץ עם שאר הילדים, אימא שלי הייתה אומרת: 'אתה
פשוט ילד מוזר ג'יימס, למה אתה לא יכול להיות כמו שאר הילדים,
ולשחק בחוץ עם החברים שלך, ולהתנהג כמו כולם.. למה אתה לא יכול
כמו הילד של הג'ונסונים, בראד, הוא ילד חמוד ונורמלי. למה את
לא יכול להיות כמוהו?'. זה מה שהיא הייתה אומרת, ואיך הייתי
יכול להגיב לזה? הייתי סך-הכול בן 8! היא תמיד רצתה שאני אהיה
כמוהו, תמיד היללה אותו, כאילו הוא הילד המושלם ביותר בעולם!
אני תמיד שנאתי אותו בגלל זה...".
מרסלו הסתכל בשעון שלו.. שעון זהב, של רולקס או משהו.. "בטח
גנוב...", חשב ג'יימס.
"איחרת..", אמר. "אני אף פעם לא מאחר.." אמר האנורקסי, "תמיד
מדייק..", והסתכל אל מרסלו. "חנפן", אמר ג'יימס בשקט.
"מה אמרת?", אמר האנורקסי בטון גבוה.
"שמעתי אותי..", ענה ג'יימס.
"לא.. לא שמעתי! למה שלא תגיד את זה עוד פעם?", אמר והתחיל
לקום. לעומתו, ג'יימס התחיל גם הוא לקום. ג'יימס התחיל להגיד
את מה שהוא אמר קודם, רק בקול, אך הוא נעצר על ידי מרסלו, שקם,
ואמר בטון גבוה משל שניהם: "מה זה פה, גן ילדים?! שבו שניכם,
ותפסיקו להתנהג כמו שני תינוקות!". שלושתם ישבו.
"עכשיו, בוא נתחיל את מה שבאנו לעשות פה", אמר מרסלו בעצבנות.
"קודם כל, אני רוצה שתכירו אחד את השני..", אמר. "זה ג'ק,",
והצביע על הבחור המגודל שישב משמאלו, "זה פרדי,", והצביע על
הבחור עם השיער המשומן שישב משמאל לג'ק.
"שם מוזר למישהו לטיני..", חשב ג'יימס.
"זה ג'ימי,", והצביע על האנורקסי שישב בראש השולחן, מול
מרסלו.
מרסלו היה איטלקי בשנות ה40-, עם מעט שיער שיבה, קמטים פה ושם
על הפרצוף, וכרס גדולה, לא יותר מידי, אבל יחסית גדולה. היה לו
את המראה של הגנסטר האיטלקי הקשוח.
"ואלו הם בו וג'יימס", והצביע עליו ועל בו, ההיפי, שישב משמאלו
של ג'ימי, ומימינו של ג'יימס.
"המטרה היא ג'ו מקניל, פושע קטן שעבד עבור מי ששכר אותי לעשות
את העבודה הזאת - פרנק מארשט," אמר. "שמעתי על פרנק מארשט, הוא
איזה גנסטר מפורסם מניו-יורק", אמר ג'יימס.
"כן, הוא שילם הרבה כסף כדי שאני ארגן קבוצה של אנשים שיחסלו
אותו".
"הוא מלשן. הוא העד המרכזי במשפט שמדינת ניו-יורק תובעת את
מארשט על עשרות סעיפים..
עם העדות של מקניל, מארשט בטוח יפסיד במשפט". - "המשפט אמור
להתקיים בעוד שבועיים, ומקניל בינתיים שוהה בתחנת המשטרה של
הרובע ה3- פה, בשיקגו".
"מארשט משלם שוחד להרבה שוטרים שם, והוא יוכל להביא את מקניל
אלינו".
"כדי שהשוטרים המושחתים לא יתגלו, אנחנו צריכים 'לחטוף' את
מקניל מהידיים של השוטרים. כל זה יקרה בזמן שהשוטרים יעבירו
אותו לבית מחסה. יהיו שם 2 ניידות שיסיעו אותו מתחנת המשטרה אל
בית המחסה. אני יודע את השעה, יום ואת הדרך שבה ייסעו השוטרים.
אני אשיג לכם 3 מכוניות ומסחרית אחת בשביל הג'וב הזה.
נצטרך לעצור אותם כאשר הם ייסעו במסלול הימיני, במהירות נמוכה,
וכך מכונית אחת תעצור בפתאומיות מלפני 2 מכוניות המשטרה,
ותגרום להם לעצור. בינתיים, מכונית אחרת תעצור בדיוק מאחורי
שתי מכוניות המשטרה. אחר-כך יבואו המכונית והמסחרית מהצד,
ויחסמו לגמרי את שתי מכוניות המשטרה. בכל פעם שאחת מהמכוניות
שלכם עוצרת אני רוצה שנהג המכונית יכוון את האקדח שלו לראש של
כל שוטר בניידת. ובשום אופן, לא להזיז את האקדח מן הראש שלהם,
ליתר בטחון. השוטרים אמורים לשתף פעולה ולא לגרום לבעיות - הם
יהיו משוחדים.
בכל מכונית יהיה בן-אדם אחד, ובמסחרית יהיו שני אנשים.
במכונית מקדימה אני רוצה את ג'יימס. בזאת מאחורה, אני רוצה את
פרדי. במסחרית את ג'ימי וג'ק.." ,- "וג'ק - אני רוצה שתכנס
לניידת הקדמית ותיקח את מקניל".
"ובמכונית האחרונה, את בו".
"אני רוצה שתביאו אותו לבית של ג'יימס..-", "שלי?!". "כן,
שלך.. ואל תתווכח אם אתה רוצה את הג'וב הזה". - ".. אבל! -",
"בלי אבל! אם אתה רוצה את העבודה, אתה חייב להחזיק אותו אצלך".
"בסדר?", - "בסדר..", אמר ג'יימס מוכנע.
"ג'ק, אתה תגור אצל ג'יימס בזמן שמקניל נמצא שם, בסדר?",
"-מה?! הדירה שלי מספיק קטנה ומבולגנת, אין לי מקום לעוד
מישהו!", התפרץ ג'יימס בכעס.
"אתה צריך את כסף ג'יימס... תזכור את זה".
"נו.. אוקיי ג'ק?", "אוקיי", ענה ג'ק.
"מחר אני אפגוש אתכם פה ב8:00- בבוקר. אני אחכה עם 4 מכוניות
מוכנות.
אני רוצה שתביאו את התחמושת והנשק שלכם, אני לא מספק אותם -
אני לא רוצה שיתפסו אתכם עם הנשק שלי. אני לא רוצה להיות
מעורב".
מרסלו קם, ואמר: "נו, מה אתם רוצים להזמין? חוץ ממך בו, אתה לא
יכולת להתאפק".
"אני אקח את סופגנייה עם ציפוי הכרמל", אמר ג'ימי.
"מוזר שהוא אוכל בכלל משהו", חשב ג'יימס.
"אני אוכל סופגניה רגילה", אמר פרדי. "אני אוכל את מה שבו
אכל", אמר ג'יימס.
"ומה אתך ג'ק?", שאל מרסלו. - "אני לא רעב".
מרסלו בדק את כיסי מעילו, ואז את הכיסים של מכנסיו, והוציא את
הארנק שלו משם.
הוא הדק את הארנק, ואמר: "נראה שחסר לי כסף.. וכל מה שהזמנתם
עולה...".
הוא הסתכל לכיוון התפריט המואר מעל הדלפק וחישב את מחיר
הסופגניות..
"1.20.. 2.20... 3.50....", "..7 דולר ו70- סנט".
"7 דולר?", אמר ג'ימי, "זה לא קצת יקר ל3- סופגניות?".
"אני גם קונה אחת לעצמי וגם לילדים".
"נו? אז יש לכם כסף?".
ג'ימי בדק את הכיסים שלו, וג'יימס חיטט במעיל כיסו ומצא שטר של
20.
"לי אין", אמר ג'ימי. "לי יש חתיכת מסטיק ו70- סנט", אמר ג'ק.
"שי לי שטר של 20", אמר ג'יימס.
"יופי, אז תביאו את הכסף".
ג'ק נתן את ה70- סנט, וג'יימס את השטר.
"..ואני לא נותן את המסטיק!", אמר ג'ק בציניות.
במשך דקה או שתיים, אף אחד מהחבורה לא דיבר או אפילו ניסה
לדבר.
ג'ימי התחיל לתופף עם אצבעותיו על השולחן.
"פרדי... זה שם מוזר למישהו לטיני", אמר ג'יימס.
"זה קיצור לפרננדו.. אני שונא את השם הזה", אמר פרדי עם המבטא
הספרדי שלו.
מרסלו חזר עם הסופגניות, חילק אותן, ונתן את העודף של הכסף
לג'יימס. "הנה הסופגניות, והנה הכסף שלך ג'יימס - 13 דולר".
"13... מספר רע, מזל רע...", אמר ג'ימי. "אני במקומך לא הייתי
מקבל את הכסף, זה רק מזל רע..". "למה לא לקבל את הכסף? כדי
שאני אתן לך?", אמר ג'ימי.
"לא, לא.. לא התכוונתי לזה. 13 זה פשוט מזל רע.. יהיה לך מזל
רע אם תקבל את הכסף..".
"אתה מאמין בחרא הזה? אולי אני צריך גם לקחת קצת שום ואיזה פסל
של הודי שמן וקירח?!".
כולם צחקו חוץ מג'ימי.
"אתה צריך להאמין לו ג'יימס.. תחזיר את הכסף.. אני בשמחה אקח
ממך את המזל הרע..", אמר מרסלו וצחק. אתו צחקו השאר.
"אוקיי, אוקיי! אולי אתם לא מאמינים ב'חרא' הזה, אבל אני כן!
בעיה שלך אם הכסף הזה יגרום לך למזל רע.. אני פשוט ניסיתי
לעזור".
"מה שתגיד...", אמר ג'ימי.
לאחר שכולם נרגעו, ג'יימס פנה למרסלו ושאל: "תגיד טוני.. למה
בחרת להיפגש פה? זה 'דאנקן דונאטס' לכל הרוחות! לא איזה בר או
מסעדה כלשהי!".
"רציתי שנפגש במקום ציבורי, מקום שיגרתי שבו נפגשים אנשים
נורמליים, ובו לא נראה בולטים מידי", ענה טוני.
ג'יימס עמד, "זה 'דאנקן דונאטס'!", אמר והסתכל מסביב, "יש פה
רק ילדים שבאים עם ההורים שלהם כדי לקנות סופגניות שוקולד! אין
פה עוד אנשים כמונו!", "תסתכל מסביב.. אנחנו לא בדיוק משתלבים
בשטח, אתה יודע?", "..אנחנו 6 פושעים לשעבר, לפחות לפי קציני
השחרור שלנו, עם מעילי עור וקעקועים על כל הגוף שמשוחחים יחד..
אנחנו לא בדיוק משתלבים... אנחנו ועוד איך 'בולטים בשטח'!".
- "אתה לא בדיוק רואה מישהו עוקב אחרינו? לא?", אמר מרסלו, עמד
ופנה אל מול ג'יימס.
"וגם.. היה לי חשק לסופגניות, וזה משהו שאי-אפשר להתווכח
אתו... כשיש לי חשק למשהו, אי אפשר לעצור אותי!", אמר והלך מן
השולחן.
בדיוק כשמרסלו התחיל להתרחק מן השולחן, ג'ימי קם, אמר "..אי
אפשר לעצור אותו!", הפנה את גבו לג'יימס, והלך אחרי מרסלו.
"..חנפן!", אמר ג'יימס בקול בזמן שג'ימי התרחק מן השולחן.
ג'ימי התעלם ממנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל בני עדתי לא
אוהבים כל-כך
מין

חצי משהו מכחיש
את החצי התימני


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/4/99 17:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
י.ב.

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה