"אני מכורה לקול שלך" צחקקה "ביי מותק" וסגרה את השיחה.
אחר-כך ישבה לבד בחדר לבכות עוד פעם מחזיקה את עצמה לא להפגע
מהשוביניסטיות שלו, מהאגו העצום, ומהעובדה שלא איכפת לו ממך.
מדליקה עוד סיגריה, וכשזאת נגמרת מכבה אותה במאפרה המלאה.
צלצול טלפון היא עונה, זה שוב הוא עם סיפור מצחיק חדש לספר לך.
ואת שוב צוחקת ושוב לצחוק שלך יש קול לא אמיתי, צבוע, משקר!
הצחוק שלך משקר לך כמו שהוא משקר לך, וכל פעם שאת לא איתו אישה
נשמעת ברקע ואת כבר יודעת מזמן שהוא בוגד בך עם חברה אחת שלך,
וזה לא פוגע בך כמו הצחוק המשקר שלך, הצבוע.
והאגו שלו הגיע כבר לעננים מאז שעזבת אותו לבדו ואת בעצמך אמרת
"ידידים לנצח" והבטחות את מקיימת אז כשאת אומרת לנצח, זה נשאר
בלבך לתמיד ועוד "ביי" אחד ואת שוב מחזיקה את עצמך. רואה את
הכדורים והוודקה מולך ונזכרת בסיפור שסיפר לך, פעם.
"אלכוהול וכדורים זה לא הורג" אמרת ברצינות, " אני לא יכול
למות מזה זאת עובדה" בצד השני הוא המשיך "לקחתי קופסת נורופן
עם חצי בקבוק וודקה וקצת יין ואני עדיין פה, לא?" ואת רוצה
לצרוח להגיד לו, "תתעורר אתה כבר לא פה, אתה רק בראש שלי"
ושוב את מחזיקה את עצמך ליד הקבר שלו ואת רואה אותו למעלה,
שומר על כולם חוץ ממך, ואת נשברת.
נשברת ובוכה.
|