אני בדרך כלל משתפת את חברי הקרובים בדברים המביכים של חיי,
נוהגת להציגם באור משעשע ומציגה אותם מולם באופן תאטרלי.
מסתכלת על אותן חוויות במבט בוגר ומנתחת אותם בהרבה פחות
תמימות. אבל בחוויה הזו עדיין לא שיתפתי אף אחד מלבד את יומני,
אולי משום שהיא מביכה אותי בכל פעם מחדש, אולי משום שהיא
מעוררת בי חרטה...
   
זה התרחש בצבא וכמו כל סיפור טוב מעורבים בו זכר, נקבה ומתח
מיני. שרתנו יחד בבסיסים סמוכים, ולעיתים היו לנו משימות
משותפות כך שהתנאים אפשרו שתירקם בינינו ידידות. אבל בזמן שהוא
פיתח ידידות - אני פיתחתי אהבה. הוא מצא חן בעיני, אבל
כמשקפופרית שמנמנה חסרת ביטחון האמנתי שחתיך כמוהו כבר 'תפוס'.
אף פעם לא העזתי לשאול אותו וגם קצת התביישתי לברר, נו... אתם
בטח מבינים - בסיס קטן - רכילויות - ושמועות שעפות כמו חול
ברוח ותאמינו לי, בבסיס הזה היה הרבה חול (תרתי משמע).  

יום שישי אחד, בדרכי למשרדים נתקלתי בו בעודי מנשנשת קרום של
לחם טרי (זה עדיף על לוף לא?!).  שוחחנו מעט ואז הוא סיפר לי
שהוא נשאר שבת, מיד פלטתי בהתלהבות יתרה שגם אני. להפתעתי הוא
הזמין אותי אליו. בטח שהסכמתי - אחרי הכל, לא ממש רציתי להישאר
לבד בחדר, בערב חורפי קר, נטולת טלביזיה ו... אהבה.
קבענו שהוא יאסוף אותי חצי שעה אחרי ארוחת שישי. חצי שעה עברה
וכבר הייתי מוכנה רחוצה ומבושמת. מתפללת שהאבק והחול לא ידבקו
אל שערי הלח. המתנתי צפונה בתוך המעיל הצבאי לבושה בג'ינס ישן
וסוודר אדום, ממתינה לבואו. אחרי עשר דקות ארוכות כמו נצח של
המתנה, הוא הגיע בג'יפ שהשאיל מהקצין שלו. הנסיעה לא הייתה
ארוכה אבל גיליתי שלא מהאבק אני הייתי צריכה לחשוש. האבק אמנם
חס עלי ולא נדבק לשערי אבל הרוח עשתה בו שמות, היא טלטלה אותו,
פרעה אותו באכזריות ושוותה לי מראה של נערה הומלסית קפואה.

ירדתי מהג'יפ, וגררתי את עצמי אחריו למבנה קטן שנראה כמועדון
חיילים מאולתר. הטלביזיה דלקה והחדר החשוך הואר בפתאומיות
כשלחץ על המתג. הוא הורה לי בחיוך לשבת על ספה מרופטת שנדמה
שהיו לה חיים טובים יותר פעם. ריח טחב כבד מילא את האוויר.

ישבנו סמוך אחד לשני בוהים במסך, כל כך קרובים עד שיכולתי
להריח את נשימותיו (למרות הטחב). הייתי נבוכה, פעם ראשונה
שהייתי לבד עם בחור שמצא חן בעיני (ועוד בלילה!). היה מתח
באוויר ושקט מעיק. השקט הופרע כששאל פתאום מה אני רוצה לראות
בטלביזיה. התשובה שלי הסתכמה בהרמת כתפיים שהביעה חוסר
החלטיות. הוא הציע סרט צרפתי ששודר אז בערוץ הראשון ואני
הסכמתי.
אם תשאלו אותי מה היה תוכנו של אותו סרט אני בטח אפגין בורות,
ולאו דווקא בגלל זיכרון חלש או שנים שחלפו, אלא בגלל שהייתי כל
כך מרוכזת בפעימות הלב המואצות שלי. מבקשת בתפילה חרישית שבורא
עולם יחוס עלי הפעם ולא יאסוף אותי אליו בעקבות התקף לב
פתאומי.

תפילתי נענתה והתקף לב לא קיבלתי, אבל פעימות לבי הופרעו
לסירוגין בהבזקים בודדים ברורים שאותם אני זוכרת מהסרט  - זוג
צרפתי מאוהב - גשר רומנטי -  מתנשק. אחח... (נאנחת) גם אני
רציתי.
לבסוף החלטתי לעשות צעד אמיץ, הסתובבתי אליו, קראתי בשמו,
שחררתי אוויר שהיה תקוע במעלה הסימפונות ושאלתי... "איפה
הנוחיות ?" הרגשתי די טיפשה בעקבות השאלה הדבילית, אבל כבר היה
מאוחר מדי, נשאר לי רק לכעוס על עצמי בדרך לנוחיות - הסתבר
שהדרך אליהם לא פשוטה, ודרשה יציאה מהחדר החם אל הכפור שבחוץ
ובחושך.

כשחזרתי החדר היה חשוך, ורק אורה של הטלביזיה האיר אותו מעט.
לקח לי מעט זמן עד שזיהיתי אותו בחושך.
לא האמנתי למראה עיני, הוא היה שכוב על הספה מכוסה בשמיכת צמר
ממותניו ומעלה כולל ראשו ואילו ממותניו ומטה הוא היה... אם
לתאר במילה אחת שאין לה משמעות נוספת -  ע. ר. ו.ם. איברו
הזכרי היה זקור וחלפה בי מחשבה מהירה שבטח עם איבר כזה כואב
לעשות ילדים. (לימים הבנתי שלא היה לו כל כך גדול, ושהכאב
מתחלף בהנאה.)

נותרתי קפואה מול המחזה המפתיע. זה היה אחרי הכל המפגש הראשון
שלי עם איבר מין זכרי ולא דמיינתי אותו ככה.
ביקשתי לצאת אבל רגלי בגדו בי. הצלחתי בקושי להגות את שמו. הוא
שמע אותי וביקש שאתקרב. אני ביקשתי שיתלבש ושייקח אותי הביתה.
אני זוכרת בברור את מלותיו כאילו הן נאמרות זה עתה. הוא הוריד
את השמיכה מראשו ואמר: "מה את מתביישת ממני ? בואי, רק תגעי,
תראי כמה זה נעים, אני מבטיח לא להסתכל עלייך."
כל מה שרציתי באותו רגע היה לחזור לחדרי וביטאתי זאת בקול
מבוהל. מחשבות נוראיות חלפו במוחי ו...

הוא קם במהירות אחז בזרועי והניח את כף ידי על איברו הזקור,
נרתעתי ומשכתי בכוח את ידי. פניו התחלפו בפנים מודאגות ושואלות
כמנסה להבין ממה אני כל כך חרדה. (באמת ממה ?!).
אחרי שאולץ להתלבש בחזרה, הוא לקח אותי לחדרי והותיר אותי שם
רועדת, ומבולבלת.

ברור שהקשר בינינו לא התפתח, והסיפור ננצר בלבי, אחרי הכל
הבטחתי לו שלא אספר, שזה יישאר בינינו. היום הרבה שנים אחרי,
התחושות נראות כל כך רחוקות אך עדיין עולה בי לעיתים אותו
זיכרון (שאז הבעית אותי) ומבכה את מותה של אותה תמימות ישנה
שהייתה בי והוא לקח.