מוקדש לאחותי היקרה מכל, בתקווה שהיא לא תזדהה איתי... אבל
אני יודעת שכן. מה הטעם לאחל משהו חוץ ממזל טוב? הרי אם יש
מזל, יש הכל. יום הולדת שמח, (יו, איך אני חושקת להגיד את שמך
האמיתי) טארגט אאודיאנס.



לפעמים אני כל כך כועסת שאני חושבת שזהו, אין לי יותר מקום
בעולם הזה. והרי אין דבר העומד בפני הרצון, אז אני מסוגלת
לזה.

אני כבר לא יכולה לסבול את הצביעות, והבגידה, והאכזבה שבאה
אחרי אכזבה, והירידות, והגזענות, והצעקות, והזכרונות שחוזרים
שוב ושוב והפרידה, והגעגועים, והשנאה, והאונס, והכלוב שאי אפשר
לברוח ממנו והכל...
לפעמים אני כל כך כועסת, שאני כבר לא יכולה לסבול את ה"חברים"
שלי. ולפעמים אני לא יכולה לסבול את הבית, ואת הקריין בחדשות,
ואת ההורים שלי... ולפעמים אפילו את הבמה. כי כל הדברים האלה
מביאים בסוף את הצביעות, אולי לא באשמתם, אבל עדיין צביעות,
ואכזבות וגזענות וירידות...

לפעמים אני חושבת שזהו. אני לא מסוגלת יותר. אני חייבת לצאת
מפה, להתאדות ולהופיע בחדר אחר. לסגור את הדלת ולהסתכל דרך
החלון. או שלא, לסגור את הווילון ולא לראות. לא לראות ולא
לשמוע ולא לדעת ולא לנגוע ולא להתאכזב ולא להיפרד ולא לבגוד
ולא להתאהב ולא להיפגע. לא שוב.

הדבר שהכי מוציא אותי מדעתי זה שגם אני עושה את כל הדברים
האלה. אני מאכזבת, פוגעת, יורדת, צועקת, משפילה, מוחצת, שוברת
לבבות וגורמת לאנשים ליפול... לאן שאנשים אחרים גרמו לי
ליפול.

אני לא רוצה להיות, לא רוצה לחוש, לא רוצה להיות בודדה שוב, לא
רוצה להיפצע, לא רוצה לשמוע מילות פרידה, לא רוצה לדעת שלא
איכפת ממני, לא רוצה לזכור סיוטים, לא רוצה לדעת מה קורה בבית,
לא רוצה לחיות.

ואז אני מסתכלת על הסכין החדה ובוחנת אותה. ואז השעון כמו נעצר
והכל נעצר. הכל נהייה פתאום כל כך שקט. רק את הגשם עדיין אפשר
לשמוע. ואז... אז מבטי יורד משן לשן לשן... של הסכין. ואני
רואה, רוצה, חושקת... מתה מתשוקה. אך רועדת. מפחדת. לא יכולה.
זה לא בהישג ידי. אני עוצמת את עיני ושומעת קול פנימי אומר:

"יש דברים העומדים בפני הרצון."