מסתכלת על המעטפה,
ידי רועדות,
יודעת שאין זה מכתב אהבה,
אך מה זה יכול להיות?

צמרמורת עוברת מהר על גופי,
קול חירש של עצבנות,
לשון זריזה יוצאת מפי,
לא שיש לה הרבה סבלנות.

פותחת את הקיפול,
לוקחת נשימה גדולה,
מנסה להירגע כביכול,
ומפנה את פיסת הנייר הזולה.

"יום יבוא ותראי,
כי יש חיים מעבר לנייר,
יום יבוא ותשמעי,
את הצללים שמעבר לאתר.

יום יבוא ותדעי,
שיש במה במציאות,
יום יבוא ותמלאי,
ידע שמעבר לבקיעות.

יום יבוא ושירייך,
יהיו ליום יום,
יום יבוא וסיפורייך,
יהפכו לחיים פתאום.

יום יבוא ותביני,
שבמה זה לא בשבילך,
יום יבוא ותדגימי,
לא בימוי אלא ההפך,
יום יבוא ותדעי,
שבמה זה רק דפים,
ואילו את צריכה חיים."

מתוך שוק הדף נפל,
והפה נשאר פעור,
מי לכתוב את זה יכל,
איזה מן יצור?

מייד שלפתי עט ודף,
עליו הייתי חייבת להגיב,
על המידע הזה במכתב,
שאותי מזיעה הרטיב.


"במה זה חיים,
וחיים זה במה,
וכמובן יש גם דפים,
שעליהם הנשמה.

החיים הם ביטוי,
לבמה המציאותית.
החיים הם בימוי,
אך הבמה אמיתית."