לאחר עשר דקות של נסיעה באוטובוס בעמידה בין זקן חרדי, בחורה
חילונית ושני ילדים קטנים, הדלתות נפתחו והוא ירד אל המדרכה.
בלכתו אל עבר ביתו הוא עבר את הקיוסק, בית הכנסת, חנות הפרחים
וחנות הירקות. הוא עקף בהתעלמותו הרגילה את הקבצן שישב על
הרצפה, ופנה לשביל המוביל אל בנין מגוריו שענפי העץ השוטים
פלשו לשטחו והצרו את רוחבו - הצר ממילא. הוא הגיע לדלת הראשית
ולחץ על כפתור האינטרקום.
בהמתנה לאי התשובה הצפויה מראש הוא הוציא את מכתביו מתיבת
הדואר. את הפרסומות הכניס לתיבת דואר של שכן ונכנס לבנין.
בעודו עולה במדרגות הוא עלעל במכתביו: חשבון חשמל, מיסים ומים,
עיתון מקומי,  מכתב מהעירייה ומכתב ללא שם השולח. " ממי המכתב
הזה ?", חשב לעצמו, " זו יכולה להיות מעטפת נפץ", עלה בדעתו
הרעיון - ספק בגיחוך ספק בפחד, "אבל לא עשיתי דבר רע לאף אחד "
סילק מיד את חשדו. הוא הגיע למישור בקומה השלישית. "למרות
ש..." חיוך קל עלה על פניו, "שלוש שנים אני כבר גר פה ויום יום
אני עובר ליד הקבצן למטה ועוד לא נתתי לו אפילו אגורה אחת ".
הוא הגיע אל דלת ביתו. בהוציאו את המפתחות, גמלה בלבו ההחלטה
לתת עוד היום כמה שקלים לקבצן.
המנעול קצת חרק, הדלת נפתחה והוא נכנס לדירתו, הוא ינוח מעט,
ישתה משהו, יפתח את המכתבים ויתחיל להתכונן לפגישה שלו הערב.
לאחר כמה דקות נשמע פיצוץ בבניין, לרגע קט בדממה המפחידה אפשר
היה לשמוע את הציפורים מצייצות (בפעם הראשונה לאחר שנים רבות).
ואז התחילה המהומה: אנשים צרחו,  אמהות בכו, זוגות רצו מחובקים
ורעש הסירנות החריש אוזניים .
ורק איש אחד נשאר ישוב במקומו-רגוע, שליו ואף עם חיוך קל על
שפתיו - הקבצן.

מוסר השכל: אל תתקמצן.