אולי...
הייתי יושבת בגרג, ואורי ועופר וכל החברה היו מתיישבים לידי,
והיינו משתעממים, ומוצאים תעסוקה אחרת, והיה לי כיף בשישי הזה,
והכל היה נחמד, ואז הייתי באה לעבודה ביום שבת, והיו מאשימים
אותי בגניבה, והיה נהרס לי כל הסופ"ש.

אולי...
הייתי באה לעבודה והיו מוצאים את האשם האמיתי, והייתי יכולה
להנות ביומולדת של גילי.

אולי...
הייתי גונבת באמת את הכסף שנשאר לו בארנק, רק כדי שלפחות אני
ארויח משהו מההאשמות הללו.

אולי...
הייתי לוקחת לי את כוס הקפה לדרך, והיינו יושבים באיזה מקום
גרוע, עד שאיזה אפס היה מחליט להפיג את השעמום ולנפץ על אורי
בקבוק זכוכית, והוא היה מת.
לא הייתי מגיעה לעבודה, והייתי מפסידה 80 שקל. הרי הכל סובב
כסף. ככה אני לא צריכה להרגיש.

אולי...
אורי לא היה מת, הוא סתם היה נפצע ממש קשה, והייתי מבלה את כל
השישבת בבית החולים. לפחות עדיין לא הייתי צריכה לעבוד, ואז לא
הייתי מרגישה רע.

אולי...
אורי היה נפצע, אבל הכל היה בסדר איתו, והייתי הולכת לעבודה,
והיה נגנב לדימה 400 שקל, והייתי יודעת מי עשה את זה כי תפסתי
אותו על חם, אבל לא היה לי לב להלשין, כי ידעתי שהוא צריך את
הכסף, אז הייתי נדפקת עם האשמה.

אולי...
הייתי הולכת לים, מתי שרונן התקשר, ואז לא הייתי עם כל החברה,
ואז המזל הרע שלי לא היה מתחיל, והוא היה אוגר אנרגיות,
ומתבזבז כולו ביום שבת, והיו מפלילים אותי, למרות שבכלל אין לי
מושג איך זה קרה.

אולי...
הייתי הולכת עם הרגש, ונוסעת יותר מ120 בדרך פיקא, ככה אולי
הייתי מאבדת שליטה ומתה, ולא הייתי צריכה להתמודד עם מה שקרה.

אולי...
הייתי שולטת בעצמי, ומתנהגת באיפוק, ומגלה כמה מזל רע יכול
להיות לבנאדם אחד.

אולי...
העולם הזה פשוט לא ראוי לבני האדם, או בני האדם לא ראויים
לעולם, או אני לא מתאימה לבני האדם, וגם לא אתה, וגם לא את,
ובני האדם היו צריכים להיות מוגדרים לפי גזעים, כמו שיש סוגי
כלבים, וסוגי חתולים, כי כולם בנויים אותו דבר, אבל מה לעשות,
הם עדיין שונים. כנראה שבני האדם מחולקים לרעים, וטובים,
וחכמים, וטיפשים. והכי גרועים זה הרעים החכמים. כי הם כל כך
רעים, ויודעים איך להיות רעים. ומבינים שהם רעים. ולמה.

אולי...
לא הייתי מעלה לי בראש את כל השטויות האלה, כי בימים שאני לא
מדוכדכת, אני בכלל לא עומדת מאחוריהם.

אולי...
אותו בן זונה לא היה מנסה לגעת בי, והיה מבין שילדה בכיתה ד לא
צריכה לראות זין גומר, ואז הייתי נשארת תמימה, אבל באמת.
ולא הייתי חושבת את כל המחשבות שאני חושבת כל הזמן, ולא הייתי
מתחברת לאהובה הקטנה.

אולי...
הייתי מצליחה באחת הפעמים שניסיתי להתאבד, ואז לא הייתי עושה
יותר רע לעולם.

אולי...
הייתי שותקת עכשיו ומשאירה אתכם עם פה פעור, מנסים להבין מה
קרה, ומה לא, ומה בראש שלי, כי הוא מדמיין 7-24, ומה במציאות.
כי אני כבר לא מסוגלת להבדיל, אני מבדילה רק בין כאב ראש של
עייפות, לבין כאב ראש של רצון למות.





אולי...
אני אוכל סופסוף למות.