הילדה שלי. המתוקה שלי. מלאכית משמיים שלי והיא רק בת שלוש.
אני מביט בה עכשיו כשבחוץ יורד גשם, והיא מביטה על הטיפות
יורדות עם החיוך שלה. אני מביט בה ונזכר בעצמי כשהייתי קטן.
וזה לא טוב.
זה לא טוב, כי כשאני נזכר בילדות שלי רק חוויות לא טובות עולות
לי לראש. לא שחסר דברים טובים שקרו כשהייתי ילד, אבל אז אני
חושב - מה יקרה כשהיא תגדל? מה יהיה כשהילדה הקטנה שלי כבר לא
תהיה כל כך קטנה כמו שהיא עכשיו? אני לבטח לא רוצה שהיא תהיה
כמו כל הבנות שהכרתי. אפילו לא כמו אמא שלה.
החמודה שלי הגיעה לעולם באקט מיני חד פעמי, שעליו לקחתי אני
אחריות, ואמא שלה, עזבה כלא הייתה, וטוב שכך.
ובכל זאת, מה יהיה ממנה בעוד עשר שנים?
אני נזכר איך אני הייתי כשהייתי בן 13, וזה היה רק לפני 15
שנה. איך אני התחלתי לגלות את המיניות שלי והתחלתי לצאת עם
בחורות. איך הצתרפתתי בפעם הראשונה ואיך זיינתי בחורה בפעם
הראשונה. אני נזכר גם בכל הבנות שהסתובבתי בחברתן ואני מפחד
שהבת שלי תהיה אחת כמוהן.
מפחד זו לא מילה. אני לא יכול לדמיין אפילו אותה מנשקת מישהו,
שלא לדבר על דברים אחרים שאני מפחד אפילו לכתוב.
כל מה שנותר לי זה רק להמשיך להביט בה, איך שהיא יושבת ככה,
בתמימותה, בכל שלושת שנותיה, מסתכלת על הגשם יורד וחושבת שזה
הדבר הכי נפלא שהיא אי פעם חוותה. להמשיך להביט בה ולקוות שהיא
תמשיך לחשוב שהדבר הכי נפלא באמת זה לראות את פלאי הטבע, אבל
זו כבר אשליה גדולה מדי גם עלי.
נותרו לה עוד 10 שנים של תמימות למלאכית שלי. אולי קצת יותר.
אולי קצת פחות.