תמיד, מאז שאני זוכר את עצמי, היו לי מחשבות שחורות. מחשבות
בלי שום קשר לכלום. מחשבות על מה יהיה אם אבא שלי ימות או מה
יהיה אם אמא שלי תמות או מה יהיה אם אח שלי ימות או מה יהיה אם
חבר הכי טוב שלי ימות או מה יהיה אם חבר טיפה פחות טוב שלי
ימות או מה יהיה אם מישהו שאני שונא ימות (טוב, זה כבר לא
כל-כך שחור), וגם מחשבות טיפה פחות שחורות, אבל גם כן לא יותר
מדי נעימות, נקרא להן אפור כהה. ותמיד הייתי מפליג איתן עד
הסוף, רואה את כל הסרט. הייתי רואה כיצד כולם מנחמים אותי
וכיצד אני מנחם את כולם. הייתי רואה את הטירוף שנוצר בזמן
האירוע. הייתי רואה את האין-אונים, את הכעס, את הבכי ואת
הדמעות. הייתי רואה כיצד אותו אירוע, נושא מחשבתי, משנה את חיי
ואת חיי הסביבה כליל. הייתי רואה כיצד החיים חוזרים אט-אט
למסלולם הרגיל, או החדש, תלוי בטבע האירוע עליו חשבתי. ואת כל
מהלך העניינים המחשבתי הזה גם הייתי מרגיש. הייתי חש את העצב
הרב ואת הבלבול ואת האובדן ואת תחושת הקריסה והייאוש. עד שבשלב
מסוים, כשבדרך-כלל כבר היו עולות דמעות בעיניי, הייתי צריך,
כמו בכוח, לטלטל את עצמי, להעיר את עצמי, להזכיר לעצמי שזו
בסך-הכל מחשבה מזדיינת, שזה לא אמיתי, שזה ממש מגוחך להרחיק
לכת כל-כך הרבה עם מחשבות שכאלה, ועל להרגיש עצוב או לבכות רק
בגלל טירוף דמיוני וחזיונות אפלים ללא שום אחיזה במציאות אין
בכלל מה לדבר, כך הייתי אומר לעצמי, אפשר אולי לבכות רק
מהטמטום של להגיע למצב שכזה. ואז, כמו אדם שפקח את עיניו אחרי
סטירה מצלצלת, הייתי יוצא מכל הסרט הזה, מגחך על המצב האבסורדי
אליו הבאתי את עצמי.
ולפעמים, לעתים רחוקות, רחוקות מאד, כשאחת מאותן מחשבות
שחורות, אחד מאותם חזיונות אפלים, היה מתגשם, הייתי נדהם
מהדיוק אליו הגעתי במחשבתי. כמו נבואת זעם, הכל באותה מחשבה
שהתגשמה היה מתרחש גם במציאות, עד הפרטים הכי קטנים והכי
שוליים, כולל רגשותיי.
יום אחד תפסתי את עצמי, באחד מאותם רגעים בהם אדם עוצר לשנייה
את חייו ומביט עליהם מהצד, וראיתי שיותר ויותר מאותם חזיונות
אפלים קמים ומתגשמים להם בחיי. הרגשתי ממש כאותו איוב, שהשטן
ואלוהים משחקים קלפים על חייו, וידוע שאלוהים ממש גרוע בפוקר.
החיים שלי התפרקו. תחילה, הכלבה שלי נדרסה. בהמשך פיטרו אותי
מהעבודה. החברה שלי זרקה אותי וכמה שעות לאחר מכן התפוצצה
בפיגוע. בני משפחתי וכל האנשים שאהבתי החלו ליפול אחד אחרי
השני, כמו עלים בשלכת. ומעבר לכך שנשברתי לחלוטין מכל האירועים
שפקדו את חיי ללא הפסק, מה שהרס אותי עוד יותר זה שהכל קרה
בדיוק באותו האופן שחשבתי שהכל יקרה.
תחילה לא רציתי להאמין - אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שכל זה
אינו אלא רצף עגום של צירופי מקרים בלתי אפשריים, אבל ממש כמו
אותו כתב CNN שאמר "I can't believe it - what a coincidence",
כשראה את המטוס השני מתרסק אל תוך בנייני התאומים, התבדיתי.
בשבועות הראשונים הייתה תקופת זמן של מספר ימים בין הרגע בו
חשבתי את המחשבה השחורה עד הרגע בו היא התגשמה. אך עם הזמן
תקופת ההמתנה התקצרה, עד שהגעתי למצב שאם נסעתי במכונית וחשבתי
"מה יהיה אם תהיה תאונה", כעבור מספר דקות הרכב בו נסעתי התנגש
בעץ (בדיוק כפי שחשבתי שיקרה). והקללה הזאת שקוללתי בה גם גלשה
מחוץ לחיי הפרטיים. גרמתי להתנקשויות ולמלחמות ולחילופי ממשלות
ולשערוריות בינלאומיות. בקיצור, לעמודי חדשות מנופחים בעיתונים
היומיים, מידי יום ביומו.
הבנתי שאני צריך לעשות משהו. הבנתי שאני חייב למצוא דרך להפסיק
את הטירוף הזה. ניסיתי לחשוב רק מחשבות יפות וטובות. אבל כל
הזמן המשיכו והסתננו למוחי אותן מחשבות שחורות. בזמן שלא הייתי
דרוך ומהלכה של מחשבה אחרת, טובה, הוביל אליהן, בזמן שחשבתי על
לא לחשוב עליהן ולמעשה בכך חשבתי עליהן. הצלחתי רק להקטין את
תדירותן, אך לא להפסיק אותן לחלוטין. הרגשתי שאני הולך ומשתגע,
שהולכת ונטרפת עלי דעתי.
רציתי דרך לעצור לרגע, גם אם לא למצוא פתרון, דרך שתאפשר לי
מעט מנוחה באותו מאבק ארוך ומייגע נגד מוחי, נגד מחשבותיי.
מצאתי את אותה הפסקה בבקבוק של סירופ נגד שיעול שגמעתי בלגימות
גדולות כאילו הוא טעים, למרות שאת טעמו ניתן לתאר רק כטעם
הגיהנום - מתיקות שאין בה מן המתוק מעורבבת באותה מידה עם
מליחות שאין בה מן המלוח, שיוצרות ביחד תחושה כאילו אדם מכניס
אל פיו רקיחה שעשרות רוקחים ומדענים מטורפים עמלו שנים רבות רק
כדי להעניק לה את הטעם הכי מבחיל שהשטן יכול היה לדמיין במוחו
החולני והסדיסטי. אך בכל זאת גמעתי מאותו בקבוק כאילו גומע אני
ממעיין החיים, משום שאותו בקבוק העניק לי חיים לשעות ספורות.
הוא העניק לי את החופש, החופש המתקתק והענוג, מכל מחשבה. וכך
שכבתי לי, שרוי באפאתיה נשגבת, גומע מאותן מחשבות וחזיונות
שרצו במוחי וכלל לא היו שלי, ולא אני הוא ששלטתי בהן, ולא היה
אכפת לי, ולא היה אכפת לי מכלום.
ישנתי וקמתי. ואז הגיעה שעתו של ההנגאובר הנורא מכל. כזה הוא
הנגאובר של סירופ נגד שיעול. הנגאובר שבו אין דבר אחד בעולם,
לא יכול להיות קיים דבר אחד בעולם, שלא מעצבן אותך. אנשים
מדברים או הולכים, טפטוף של מים, טריקה של דלת, רעש מנוע,
תקתוקו של שעון, הקלדת מקשים - כל אלה, ועוד דברים רבים
נוספים, מעצבנים עד דמעות, מעצבנים עד כדי כך שיכולים לגרום
לו, לאדם, לרצות בכל מאודו בפיצוץ העולם. ואני הייתי צריך
לנסות בכל כוחי להתרחק מאפילו לחשוב על המחשבה על אותן מחשבות
אפוקליפטיות.

ואני הייתי צריך לנסות בכל כוחי להתרחק מאפילו לחשוב על המחשבה
על אותן מחשבות אפוקליפטיות. ובעודי מנסה להתרחק מאותן מחשבות,
ראיתי מרחוק מחשבה אחת מתקרבת, ואף שידעתי שאסור לי לחשוב
אותה, שאסור לי לתת לה לחדור אל מוחי, היא בכל זאת הגיעה. "מה
יהיה אם פתאום אפסיק לחשוב", חשבתי, "מה יהיה אם מוחי יפסיק
לפעול בכזו קדחתנות ואהפוך לצמח", המשכתי, "מה יהיה אם

ואני הייתי צריך לנסות בכל כוחי להתרחק מאפילו לחשוב על המחשבה
על אותן מחשבות אפוקליפטיות. אך לא הצלחתי. והן הגיעו, המחשבות
השחורות. וחשבתי על הירושימה ועל נגסאקי ועל אנתרקס ועל
בין-לאדן ועל סוף העולם ועל הבום הגדול ועל קריסת היקום. "נחש
צפע, נחש צפע", שמעתי את הקריין ברדיו מודיע.

ואני הייתי צריך לנסות בכל כוחי להתרחק מאפילו לחשוב על המחשבה
על אותן מחשבות אפוקליפטיות. ואז כמו בזיק של הבנה, בניצוץ של
התעלות, ברגע אחד של הארה, באה לי אותה מחשבה נעלה. בחנתי אותה
מכל הכיוונים, לפני שהתרתי למוחי, שסוף-סוף, באותה שנייה של
התעלות, הבנתי איך לשלוט עליו, לפני שהתרתי לו לחשוב אותה.
ובחנתי אותה מכל הכיוונים ולא מצאתי בה שום פגם, ולו הקטן
ביותר. "מה יהיה אם אפסיק לחשוב מחשבות שחורות", חשבתי, "מה
יהיה אם מעתה אהיה אופטימיסט מושבע ולעולם לו אראה את החצי
הריק", חידדתי, "מה יהיה אם לפתע אהפוך לשמעון פרס", הבהרתי.
כן, ותם ונשלם, כך נגמר לו אותו סיוט, ובקרוב עוד תראו מזרח
תיכון חדש.

"טוב, לי יש זוגיים. מה יש לך?"
"פול האוס. שוב פעם ניצחתי!"
"טוב נו, נמאס לי מהמשחק המזדיין הזה, לוסי! אולי תפסיק כבר
לענות אותי ותבחר כבר איזה סוף?"
"קצת סבלנות, קצת סבלנות, יהווי. סוף כל סוף אני מנצח. תן
ליהנות קצת."
וכך ישבו להם השטן והאלוהים במשחק הקלפים האינסופי שלהם,
והמשיכו לשחק.