היום יש לגייל יום הולדת, יום הולדת שלא חגג כבר 5 שנים, מאז
שלורה הלכה לעולמה זה כל כך שונה.
לגייל כבר יש אחת חדשה, קוראים לה לורי. גייל אוהב אותה מאוד
ומטפל בה במסירות רבה, אבל היא רק תחליף, למה שהיה.
היום כשגייל היה בדרכו הביתה, הוא עבר ליד איזור החנייה שבו
תמיד עמד דוכן הפיצה, שכבר לא הגיע לאיזור 5 שנים, היום, כאילו
היה כאן כל הזמן, עמד שם הדוכן כשדוד המוכר קורא לעוברים ושבים
לטעום ממטעמיו, בדיוק כמו מלפני 5 שנים. הוא המשיך בדרכו לעבר
הבית שכל כך אהב להיות בו מלפני 5 שנים. הוא יצא מהמכונית ופסע
לעבר השער הלבן, והיום כשפתח אותו, השער השמיע את החריקה שגייל
כבר לא שמע... 5 שנים.
גייל התקרב לדלת ובדיוק שהושיט יד לידית נפתחה הדלת ומלא
קונפטי נשפך החוצה כשנשמעת הקריאה מחרישת האוזניים "הפתעה"...
זאת הייתה מסיבת הפתעה, בדיוק כמו מלפני 5 שנים. גייל הסתובב
והסתכל וראה שם את כולם: אמא, אבא, לייה, טל, אור... איפה
לורה? "לורה! לורה!" גייל החל לצעוק ולחפש את לורה כשהוא מפנה
מדרכו חוגגים. הוא ממשיך לצעוק ומתחיל לרוץ כאחוז טירוף עד
שמגיע לחצר הריקה והחשוכה. "לורה! לורה!" צעק גייל בייאוש
כשהוא עומד באמצע הדשא ומסתכל לכל צדדיו, אולי לורה מתחבאת
לו.
גייל המשיך לצעוק ולהסתובב על הדשא כשלפתע הוא רואה צללית על
רקע הירח הגדול והבהיר. "לורה!" קרא ורץ לעבר הצללית. סוף סוף
הוא הגיע, "לורה?" לחש כשפוסע לעבר הצללית בחשש. לאט לאט הושיט
את ידו לעבר הצללית, ואז לפתע זז הירח ממקומו וכל אורו נפל על
הצללית... מצבה... זאת המצבה שגייל כבר לא ראה 5 שנים, המצבה
שעלייה צייר את הפרח האדום לצד האותיות החרוטות "לורה". בחצר
לא היה ציוץ, הכל דמם, הכל מת, אפשר היה כמעט לשמוע את פעימות
ליבו של גייל כשלאט לאט מתגברות. דמעה זלגה על עינו של גייל,
לראשונה מזה 5 שנים.
גייל קירב את ידו למצבה ונפל על ברכיו, הסתכל על האדמה, הסתכל
למעלה, וזעק... זעקה על אנושית שפילחה את שקט הלילה, משפחת
עורבים שנבהלה התעופפה מצמרת העץ מאחור ברעש כנפיים... ושוב
שקט, שקט וקול בכי חלש, שלראשונה נשמע בקרבת המצבה מזה 5 שנים.
גייל הפסיק לבכות כששמע פסיעה על הדשא מאחוריו, הוא הסתובב
וראה שם את לורי, שהייתה כל כך דומה ללורה בחושך. היא הביטה בו
בעניים בוהקות ומודאגות כשהיא מכשכשת בזנבה. גייל הרים אותה,
החזיק אותה בחיקו ואמר: "לורי, את לא תעזבי אותם לעולם, נכון?"